chen♥
שבת שלום ♥

אהבה ואכזבה – סוג של סיפורי ערסים, פרק ראשון

chen♥ 10/04/2015 1979 צפיות תגובה אחת
שבת שלום ♥

עוד יום עבודה מתיש, אני פשוט רוצה למות מרוב עייפות. ניכנסתי לביתי, הורדתי את הנעליים בכניסה לבית והלכתי לחדר שלי. אז אני, ליאל ביטון, בת 17 בכיתה יא´, חייבת לעבוד במקום ללמוד, עזבתי את בית הספר שנה שעברה, ממש איך שהתחילה השנה עזבתי והתחלתי לעבוד, אני גרה בנתניה, יש כאלה שאומרים שזאת העיר ´הפשע והרשע´ אני לא יודעת למה, לא רע לי פה, אבל אני לא אומרת שטוב לי פה. או להורים שלי.המצב הכלכלי שלנו הדרדר בגלל המון חשבונות בנק שההורים שלי לא שילמו כי לא היה איך לשלם, אז יצאתי לעבוד, אבא שלי ואמא שלי עובדים במפעל ואני עובדת כמלצרית במסעדה יוקרתית."ליאל." ההורים שלי קראו לי לסלון, הוצאתי את המזכורת של החודש הזה, חמשת אלפים שקל, במזומן. הלכתי לסלון והנחתי את הכסף על השולחן והסתובבתי בחזרה אל חדרי."חכי שניה," אמא שלי אמרה וסימנה לי להיתיישב לידה."תקשיבי," אבא שלי התחיל לדבר והיתיישר בספה שישב עליה "המצב הכלכלי שלנו כבר יותר טוב מפעם." הוא אמר.חיוך נח על פני "וזה אומר שאת חוזרת לבית הספר." אמא שלי אמרה בחיוך."סוף – סוף." אמרתי וחיבקתי את ההורים שלי."אמרתי לכם, תאמינו, והכל יהיה בסדר." אמי נשקה לראשי והלכה למטבח "האוכל מוכן." הודיעה. אני ואבא קמנו מהספה והיתיישבנו מסביב לשולחן, כרגיל אבא שלי היה חייב להצחיק אותי עד למוות, לא הייתי רעבה, הרגשתי שאני פשוט עייפה."אמא, אבא, אני הולכת לישון, תודה על הארוחה." אמרתי ונתתי לשניהם נשיקה."מחר אני יעיר אותך בשבע, את הולכת בחזרה לבית הספר שלך." אמרה."לילה טוב." אמרתי והלכתי לחדרי.אין לנו בית קומותיים, יש לנו בית בבניין, יש לנו מירפסת קטנה אבל אין לנו מדרגות בבית או משהו אחר, יש שביל שמפנה לחדר שלי של ההורים שלי ועוד חדר אחד שאין שם אף אחד.התקלחתי, לבשתי את הפיג´מה שלי וניסחפתי לשינה מדהימה.

"בוקר טוב." אמא הסיטה ממני את השמיכה בעדינות ונשקה על הלחי שלי ברכות. קמתי בחיוך, העייפות חלפה לה בלילה, השרירים שכל – כך כאבו לי אתמול הפסיקו לכאוב, כל ראשי היה שקוע במחשבות על בית הספר.ציחצחתי שיניים באמבטיה מחוץ לחדר שלי, ניקיתי את פני ואת פי משאריות המשחה והלכתי בחזרה אל חדרי וסגרתי את הדלת. הוצאתי מהארון חולצת בית ספר בצבע ורוד חזק וג´ינס לבן צמוד, נעלתי נעלי ספורט אולסטר בצבע ורוד חזק כמו החולצה ולקחתי את הילקוט השחור שלי שהיה מונח בתוך הארון כל – כך הרבה זמן, הכנסתי לתוכו שלושה מחברות ריקות ועט.יצאתי מהחדר והלכתי למטבח, ההורים שלי ישבו שם, אמא שתתה קפה וקראה משהו בעיתון ואבא עישן והסתכל מחוץ לחלון.שתיתי שוקו והיתיישבתי על השיש של המטבח והסתכלתי מחוץ לחלון, על הנוף שמהקומה שלנו הראה רק מכוניות, כביש סוער ואנשים ממהרים.סיימתי לשתות את השוקו נתתי לאמא ואבא נשיקה על הלחי ויצאתי מהבית.הלכתי בשתיקה לבית הספר, כשהגעתי כמעט כל בית הספר נעץ בי מבטים וחלק אפילו באו וחיבקו אותי, טוב לדעת שלא שכחו אותי.הלכנו למזכירות כדי לקבל את המערכת החדשה שלי.רציתי את רונה, החברה הכי טובה שלי, לא ידעתי איפה היא, התקשרתי אליה אבל היא לא ענתה.הרגשתי פיתאום משקל כבד נופל עלי, החזקתי את עצמי חזק והדפתי את מי שהיה מאחורי, וראיתי שזאת רונה, חיוך עלה על פני חיבקתי אותה חזק, היא נישקה את הלחי שלי והתחילה לצעוק משמחה, כמה תלמידים נעצרו הסתכלו עלינו וצחקו "היא חזרה." היא צעקה שוב."איפה הכיתה שלנו?" שאלתי."בואי." אמרה ובנתיים סיפרה לי על חבורה של בנים חדשים שהגיעו לבית הספר ודיי השטלטו עליו, זאת אומרת, על כל התלמידים, תפסו פיקוד."מי אלה?" שאלתי."הם לא ניכנסים אף פעם לכיתות, רק כשהמנהל תופס אותם בחוץ ומאיים להתקשר להורים שלהם." היא אמרה בקול מלא בוז."תפסו פיקוד?" שאלתי וצחקתי.אני ורונה ניכנסנו לכיתה באיחור, רונה היתיישבה במקום והמורה פנתה אלי ואמרה שהיא שמחה שחזרתי לבית הספר, חייכתי אליה והיתיישבתי במקומי.

כשהשיעור הסתיים יצאתי יחד עם רונה לחצר, ישבנו על הספסל הקבוע ודיברנו וצחקנו, היא סיפרה לי כל מיני דברים שקרו בבית הספר כשעזבתי."מי אלה הילדים האלה?" שאלתי."נראה לי כמה מהם בכיתות יא´ והשאר בכיתות יב´. ואנחנו צריכות לקום מפה כי עכשיו הם בדרך לפה." אמרה וקמה ממקומה בפחד."מה?" שאלתי בבילבול."הם תמיד יושבים פה, ואני קמה כל פעם שאני רואה שהם מתקרבים." הסבירה."והם מתקרבים?" שאלתי.היא יישרה את מבטה קדימה ונעצה מבטים בחבורה של בנים שמתקדמת לספסל שאנחנו יושבות עליו."מהנמושות האלה את מפחדת?" שאלתי בזילזול וצחקתי."זה לא מצחיק, אין להם אלוהים, הם יכולים להרביץ גם לבנות.." מילמלה בפחד "זה כבר קרה לתלמידה." אמרה."מה? איזו תלמידה?" שאלתי והתיישרתי במקומי."חמודה את יושבת לנו במקום. תתפני מפה." החבורה הזאת הגיעה אלינו."חמודה אמא שלך." אמרתי בעצבים. אני שונאת שקוראים לי ´חמודה או ´מתוקה´. ההורים שלי זה כבר משהו אחר."מזה?" הבחור הגבוה והשרירני שנראה יותר מפחיד מכולם וזה שאמר שאני אקום התקרב לכיווני באיום.רונה תפסה את ידי וניסתה להרים אותי מהספסל אך במקום זה אני משכתי אותה והושבתי אותה בכוח."אומרים לך קומי. מה את לא שומעת טוב?" אחד מהם הסתכל עלי בעצבים."הספסל הזה שלכם?" שאלתי."כן." אמר המגודל שדיבר איתי מההתחלה.נאנחתי בהנאה והרמתי את רגלי קדימה "לא נראה לי." חייכתי.הצילצול הגיע והעיד על כך שההפסקה שלנו היסתיימה. לא רציתי לקום, רציתי לעשות לחבורה הזאת דווקא ולהישאר פה וגם להשפיל אותם קצת. שיורידו את האף שלהם. הוא יותר מידי מורם למעלה.קמתי בהבעת פנים עצבנית ורק שקמתי הקריזה של בית הספר נידלקה."ליאל ביטון תתיצבי מיד במשרד המנהל." זאת היתה המזכירה.נאנחתי והתחלתי ללכת למזכירות בלי לומר דבר לרונה.ניכנסתי למשרד של המנהל בלי לדפוק, כן, כולם יודעים שאני חוצפנית."מה עם דפיקה בדלת?" המנהל שאל."מה עם דפיקה בראש?" שאלתי בחיוך."כבר על ההתחלה? – אני לא רוצה להעניש אותך." אמר."טוב.. יאללה מה אני עושה פה? – יש לי שיעור." אמרתי."רציתי לומר לך שאני שמח שחזרת לבית הספר." הוא חייך."אני גם שמחה שחזרתי, המנהל." חייכתי אליו ויצאתי מהמשרד שלו.

כאשר יום הלימודים הסתיים מצאתי את עצמי חוזרת עם רונה לבית.רונה שכנה שלי וגם החברה הכי טובה שלי וכשהייתי עובדת לא היה לנו זמן להיפגש, בגלל זה כל – כך התגעגעתי אליה."איזה סתומים האלה מהשיכבות הגדולות, מי הם חושבים שהם?" התעצבנתי "מי זאת הילדה הזאת שדיברת עליה?" שאלתי."היא מכיתה יא´, ליאם לוי." רונה אמרה. נעצרתי בדיוק בכניסה לביתי והסתכלתי עליה בשוק "ומה האחים שלה עשו?" שאלתי."הם לא יודעים." רונה אמרה והמשיכה לכיוון ביתה "בכל מקרה.. תנסי לא הסתבך." צחקה וניכנסה לביניין שלה ואני ניכנסתי אל שלי.הבית היה ריק, בטח אמא ואבא בעבודה, התקשרתי לאמא שלי ואחרי שני צילצולים היא ענתה."ילדה שלי, איך היה היום?" היא שאלה."היה בסדר, אמא איפה את ואבא?" שאלתי."בעבודה, יפה שלי, יש אוכל במקרר תחממי לעצמך משהו את יכולה להביא חברות לבית שלא תהיה לבד או שתלכי לסבתא." היא אמרה."אני אשאר בבית, יש לי המון שיעורי בית להשלים." נאנחתי."טוב, יפה שלי, אבל בכול זאת אני לא רוצה שתישארי לבד, אני ואבא נחזור היום בשעה שמונה בערב," היא אמרה."טוב אמא, אני לא אפריע לך נדבר כבר." אמרתי."ביי, יפה שלי." היא אמרה וניתקנו את השיחה.חיממתי לעצמי אוכל ואכלתי, כשסיימתי לאכול שטפתי כלים ועליתי לחדרי, התחלתי להשלים את כל החומר, היה הרבה אבל בסופו של דבר סיימתי הכל מכל המיקצועות, השעה היתה כבר שש בערב, הייתי עייפה נורא ומותשת, העיפרון היה בידי וסתם שיחקתי בו, והנחתי את ראשי ביאוש על כל המחברות והספרים.


תגובות (1)

אהבתי מאודדדד
תמשייכיייי

11/04/2015 13:16
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך