שומרת הלבבות הקטנה

noam270 10/04/2015 758 צפיות 2 תגובות

קראנו לה שומרת הלבבות הקטנה. היא הייתה שייכת לסוג המיוחד של האנשים – זה שאוהב את כולם, וכולם אוהבים אותו. גם אני אהבתי אותה. כשהייתה מחייכת חיוך רחב כולם תמיד חייכו אליה בחזרה. ראיתי אותה כל יום מחדש, ועדיין לא האמנתי שהיא אמיתית. לא הבנתי איך אדם אחד יכול להכיל כל כך הרבה שמחה ואהבה בעולם שלנו, בו יותר מדי מזויף ומעט מדי אמיתי. בכל בוקר ראיתי אותה, פוסעת לאט בשבילי העיר בדרך לבית הספר. רוב הזמן הלכה לבדה כשרק השמיים, השמש והציפורים מארחים לה לחברה. כל בוקר הלכתי אחריה. אף פעם לא קראתי בשמה או התקרבתי, אבל הרגשתי שהיא יודעת שמישהו נמצא שם ומביט בה.

היא הייתה שומרת הלבבות הקטנה שלנו. הראשון שהעניק לה את הכינוי היה ידיד שזמן רב מדי פסע על הגבול הדק שבין ימים רעים לדיכאון עמוק ומתמשך. הוא לא ידע להסביר איך, אבל היא הצליחה למשוך אותו יותר ויותר בחזרה לאזור הטוב והמואר, בחזרה לצחוק ולחיוך שזמן רב כל כך נעלם מפניו. לאט לאט, בסבלנות חסרת גבולות, היא עשתה את זה. אחר צהריים אחד היא ישבה איתו ועם עוד כמה חברים במעגל. הם דיברו וצחקו על היום שהיה ועל כמה שמחו שהוא נגמר. קצת לפני שהתפזרו, הוא חיבק אותה ואמר שהיא שומרת הלבבות הקטנה שלו. האחרים הסכימו איתו בקלות יחסית והחלו לכנות אותה כך גם הם, ומאז היא כזו.
פעם בכמה ימים ראיתי אותה יושבת על ספסל בפארק עם חברה וערימות של נייר טואלט. הפעמים הללו היו כה רבות, עד שאיבדתי את הספירה. פעם אחר פעם הייתה יושבת שם עם חברה שונה. היא ישבה איתן במשך שעות, דיברה והקשיבה, חיבקה והעבירה עוד קצת נייר לנגב את הדמעות. הכל יהיה בסדר, אמרה, בכל מצב – תמיד, הכל יהיה בסדר, הבטיחה להם והאמינה לכל מילה שאמרה.

היא הייתה שם תמיד. לפעמים אפילו חשבנו שהיא מלאך, אחת שנשלחה במיוחד בשבילנו כדי לעשות את החיים קצת יותר פשוטים, קצת יותר יפים. היא חייכה, צחקה, ושפעה אור. מישהו שאל אותה אם זה לא קצת יותר מדי בשבילה לפעמים, אם לא נמאס לה לנגב דמעות ולהגיד שהכל בסדר. היא חייכה ואמרה שזה שטויות, והיא תמיד כאן למענם. היא שותקת בכל הנוגע אליה, ושומרת על סודותיה בקנאות. אף פעם לא ראיתי מישהו שואל אותה אם היא בסדר, או אם קיימים דברים שמכבידים לה על הלב ואולי יוכל לעזור לה.

יום אחד ראיתי אותה בוכה. דמעות קטנות ושקופות התגלגלו במורד לחייה, כמו יהלומים קטנים ונוצצים. גם מעבר לדמעות היא חייכה, גם אם קצת בעצב. היא הבטיחה לי שתהיה בסדר, והכל יעבור עוד מעט, ממש בקרוב. עמוק בעיניה הצלולות והכנות אשר לא יכלו להסתיר דבר, ראיתי שמשהו בה נשבר. היא המשיכה לחייך ולשמור לבבות, להעלות עוד חיוך על פנים של חבר. לעיתים קרובות יותר ויותר מצאתי אותה מסתתרת בחורשה שליד ביתה, בין העצים ירוקי העד, כשהיא בוכה. היא לא ידעה שאני שם. לא רציתי שתדע ואז תבטיח שוב שהכל יהיה בסדר, שזה שום דבר. אף אחד אחר לא ידע. הם אפילו לא חשדו שמשהו לא כשורה, אלא האמינו לחיוך שעל שפתיה.

עברו שבועות, ודמותה של שומרת הלבבות הקטנה היטשטשה מול עיניי. משהו בה נסדק. כשצחקה, קולה היה חלול וריק. כמו עטיפה ישנה של צעצוע שהיה פעם מקסים ונוצץ. הם לא ראו. זה היה הסוד הקטן שלנו, שלי ושלה. היא התחמקה מלהביט ישירות בעיניי כי ידעה שאני רואה את השברים בתוך עיניה, את הכאב שהסתירה עמוק בתוכה זמן רב מדי, והחל לכרסם בה ולהתפשט בתוכה. העיניים היפות שלה נראו עייפות כל כך וריקות. כאילו לא נותר בה עוד דבר.
ערב סתיו קריר אחד ישבנו לבד על ספסל בפארק ודיברנו. שאלתי אותה מה קרה לה, ולאן נעלם כל הברק שבה, לאן נעלמה האש. "אני לא יודעת," אמרה ומשכה בכתפיה. "לפעמים אני חושבת שזה קשור ל-" אמרה והפסיקה כשהטלפון שבכיסי החל לצלצל. היא נשכה את שפתיה ושתקה. עניתי לשיחה ושכחתי בכלל על מה התחלנו לדבר ומה התחילה להגיד. היא לא העלתה את הנושא שוב, ושתקה רוב הזמן. דמעה גדולה וכבדה התגלגלה במורד לחייה, ונחתה ישירות על הספסל.

אחרי הערב ההוא הרשיתי לעצמי לשאול אותה שוב מה קרה, אבל בכל הפעמים ששאלתי קיבלתי את אותה משיכת כתפיים והבטחה שהכל יעבור עוד מעט. ממש עוד מעט. ידעתי שהיא בעצמה לא מאמינה לדבריה כמו פעם אבל שתקתי. אף אחד אחר לא ראה אותה בוכה, או את הזיוף הגדול בחיוך שלה. הבטחתי לעצמי שאם זה יחמיר, אם משהו יתחיל להסתבך, אדאג שהם יראו ויעזרו לה. זה היה משהו שחשבתי עליו הרבה. אם היא שומרת הלבבות הקטנה שלנו, האחת שעוזרת ותומכת תמיד, אולי אפילו מצילה ממשברים קשים, מי הוא זה ששומר על הלב של שומרת הלבבות הקטנה? כמה זמן היא תוכל להחזיק מעמד, כשליבה מכיל סודות ומחשבות רעות שאף אחד לא מנסה לרפא?

בוקר חורפי וגשום אחד היא נעלמה. היא לא הלכה כמה עשרות מטרים לפניי בדרך לבית הספר, וגם לא ישבה עם חברה על הספסל בפארק. אף אחד לא ראה אותה, והוריה השתגעו מדאגה. המחשבות שרצו במוחי לא נתנו לי מנוחה. לאן היא נעלמה? שאלתי את עצמי שוב ושוב, והמחשבה שהכאיבה לי יותר מכל הייתה שעמוק בפנים, ידעתי שזה נגמר, שהיא לא תחזור. בחיפוש שנערך בחדרה נמצאו מחברות מלאות במה שנראה כמו יומן, וביניהן נחה מעטפה לבנה וחלקה שעליה נכתב שמי. את המחברות לקחו השוטרים, הם חשבו שאולי ימצאו בהן משהו מועיל. את המעטפה הביאו לי הוריה בידיים רועדות.
"זה הסוד שלנו, זוכר?" היה כל מה שכתבה. היא לא חתמה בשמה, אלא בכינוי המפורסם שקיבל עבורי משמעות חדשה – שומרת הלבבות הקטנה.

שנים עברו מאז והיא לא נמצאה. אולי ברחה למקום רחוק-רחוק מכאן לרפא את ליבה ונפשה בעצמה. אולי החליטה שסיימה כאן את תפקידה, והתמסרה למלאכים. אני חושב שלעולם לא אדע. אני נזכר בה הרבה. בחיוך שלה, בצחוקה המתגלגל ובעיקר בהבטחותיה הרבות לכולם שהכל יהיה בסדר. היא צדקה ובכך קיימה את הבטחותיה. ואני? אני שמרתי על סודה כמו שהבטחתי לה בלי מילים, בשתיקה, לאורך כל הזמן שראיתי אותה נמוגה עד שנעלמה כליל. הסודות שלה, אלה שסדקו אותה מבפנים, נשארו שלה. רק שלה.


תגובות (2)

אם כי אני לא מתחברת לדמויות שמתוארות כמושלמות מידי, הסיפור מדהים!!! הכתיבה מדהימה עוד יותר!!

11/04/2015 10:34

יפה מאוד ועמוק… זה מעביר גם מסר חשוב: לפעמים אלה שתמיד עוזרים ומנחמים אחרים זקוקים גם שיעזרו להם. כל אחד צריך תמיכה. וצריך לעזור בזמן, אחר כך כבר לפעמים מאוחר מדי… בכל מקרה זה אחד הסיפורים הטובים והעמוקים ביותר שקראתי! פשוט מדהים. דירגתי 5

11/04/2015 11:36
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך