my last memory – 1

שוב זה היה אחד מאותם הלילות בהם לא הצלחתי לעצום עין. אחד מאותם הלילות בהם הראש לא הפסיק לעבוד בנסיון לשחזר את תווי פניו שלאט לאט פורחים מזכרוני. עברה כבר שנה מאז הפעם האחרונה בה ראיתי אותו.
זה היה היום בו סיפרתי לו על כך שהחלום המשותף שלנו, על הטיול אליו תכננו לצאת, סוף סוף מתגשם. פניו קרנו מאושר, הוא לא יכל להוריד את החיוך מהפנים.
אני זוכרת איך הוא הניף אותי באוויר מהתרגשות ואז אמר כי הוא צריך להודיע להוריו על החדשות.
איך הוא נשק במצחי והבטיח שכשיחזור אנחנו נשב ונתכן את המסע שלנו ביחד.
איך שאחרי שעתיים קיבלתי טלפון מהוריו על כך שהוא היה מעורב בתאונה ושלא אראה אותו יותר.
אך יותר מכל אני זוכרת את קול ליבי שהתנפץ לרסיסים, את ההרגשה המציקה הזאת שלא עוזבת אותי עד היום.
תחושת הריקנות הכואבת שהמוות משאיר אחריו.

אני מתגעגעת אליו. הייתי עושה הכל כדי לראות את פניו שוב, להרגיש את חום גופו שעוטף אותי בכל פעם שהיינו מתחבקים, את מגע שפתיו העדינות בנשיקה אחת אחרונה. אך אני יודעת שזה לא יקרה שוב לעולם.

השעון המעורר הקטן שעל השידה ליד מיטתי צלצל בקולי קולות ופיזר את ענני המחשבות שצפו בחדרי, התריע שזה הזמן לקום, שזה הזמן להוציא את מסכת השקרים מהארון ולהעמיד פנים שהכל טוב איתי. שכבר שכחתי מהכל והתגברתי על העובדה שהוא כבר לא פה.
עברה כבר שנה מאז אותו היום, כולם בטח שכחו, כולם חוץ ממני.

קמתי מהמיטה בחוסר חשק, גוררת את עצמי לכיוון האמבטיה. הייתי בשמחה נשארת בבית היום אם זה לא היה היום הראשון ללימודים. כיתה י"ב. איזה אושר. במראה נגלתה לפניי דמות, דמות שאני יותר לא מכירה, הבטתי בפניה החיוורות, בחנתי אותה. רציתי לראות אם נשאר בה משהו מוכר שאוכל להיאחז בו. הבטתי בעייניה הכחולות אפורות שכבר מזמן איבדו את הניצוץ שהיה בהן, בתלתלי הדבש הארוכים שהתפזרו לכל מקום. היא היתה דומה לי, אך זאת לא הייתה אני. נאנחתי. אני כנראה לא אשוב להיות אותה אחת לעולם.

"מיה!" לפתע שמעתי את קולה של אמא צועקת מהמטבח. "אני מקווה שקמת, את לא רוצה לאחר ליום הראשון!" הוסיפה וקראה.
מה הטעם, במילא לא יצא ממני שום דבר אז למה ללכת לבית הספר בכלל?

שטפתי את פניי וירדתי למטה. ניחוח ארוחת הבוקר התפזר בכל רחבי הבית ועטף אותי בחמימות שאני כל כך אוהבת.
"בוקר טוב, איך ישנת?" שאלה אמא בעודה מניחה על השולחן את חביתת הירק המפורסמת שלה. "הנה תאכלי, הכנתי את זה במיוחד בשבילך" אמרה בחיוך רחב ולבבי. "תודה אמא" השבתי בחיוך והתיישבתי בשולחן.

זה היה עוד בוקר שגרתי בבית משפחת תומס. אבא שלי בראש השולחן קורא את עיתון הבוקר כשבין כתבה לכתבה צועק על אחותי הקטנה שתפסיק לשחק עם האוכל שלה, אחי שכנראה יתעורר כ2 דקות לפני שיצטרך לצאת ואמא שלי שכרגיל מבשלת יותר מדי אוכל בשביל 5 נפשות. שום דבר יוצא דופן.

לא היה לי תיאבון הבוקר כמו בהרבה בקרים מאז התאונה, המחשבות על עידו תפסו גם את המקום של האוכל. עליתי באיטיות חזרה לחדרי, נמנעת מלהאיץ את בואו של הרגע בוא אצא מהדלת אל השנה החדשה. התקדמתי לכיוון הארון ושלחתי מבט אחרון אל עבר מיטתי החמימה שהיה נדמה כאילו היא קוראת לי לחזור. גררתי את עצמי לכיוון הארון והוצאתי משם את הג'ינס האהוב עלי ואת חולצת בית הספר השחורה והתחלתי להתלבש.
צמרמורת עברה בי כאשר הכנסתי את רגלי החמימות אל תוך הג'ינס הקר שלא נגעתי בו מאז תחילת החופש. לא היה לי לאן ללכת כל כך וגם לא רציתי. כל מה שרציתי היה להישאר סגורה בחדר ולישון, לישון שינה עמוקה כדי שאוכל שוב להתייחד עם עידו בחלום.

הבטתי בשעון שליד מיטתי. טוב אני מניחה שזה הזמן לצאת, לקחתי את התיק החדש מהכיסא שליד שולחן הכתיבה ויצאתי מחדרי אל עבר המסדרון. לפני שירדתי במדרגות דאגתי לעבור ליד חדרו של אחי יונתן ודפקתי בחזקה על דלתו כדי להעיר אותו. ירדתי במדרגות אל קומת הכניסה וצחקתי כאשר שמעתי את צעדיו הכבדים של יונתן שהזדרז להתלבש כדי שלא יאחר שוב לעבודה.

כשירדתי אימי ואחותי נועה כבר היו מוכנות ליציאה וחיכו ליד הדלת. "מוכנה לשנה האחרונה?" פנתה אליי אמא בחיוך חמים.
"אני חושבת" עניתי בהיסוס. אני באמת מוכנה לשנה בלי עידו?