נמאס לי

"תקשיב," הקול שלה היה מהוסס, כאילו היא לא בטוחה שהיא צריכה לומר משהו, כאילו היא לא אמורה להיות פה."מה שהיה אתמול, היה טעות." אם זה כל מה שהיה לה לומר, אז היא באמת לא הייתה אמורה להיות פה, בגלל שזה משהו שהייתי יכול לנחש שזה מה שהיא חשבה ולא הייתי צריך שהיא תודיעה לי על כך.
"את תצטרכי להרחיב," אני אומר, קולי רגוע, אך מוחי נמצא במלחמה עם ליבי, ליבי רוצה לומר לה שזו לא יכולה להיות טעות, שאני יודע שגם היא אוהבת אותי, אך מוחי יודע שזה הדבר הנכון לתת לה ללכת."כי אין לי מושג על מה את מדברת."
הדרך בה עיניה בוחנות אותי, הדרך בה היא מנסה למצוא את השבר שבחזות הרגועה שלי, מנסה למצוא סימן לכך שהיא ערערה אותי בדרך מסויימת.
"לא היית צריך לתת לי לנשק אותך," היא אמרה באנחה. "היית צריך לעצור אותי."לא יכולתי לעצור את הצחוק המריר שעמד בגרוני, הייתי רוצה לראות אותה במקומי, הייתי רוצה לראות כיצד היא פשוט מוותרת על נשיקה עם האדם היחיד שהיא אי-פעם אהבה, הייתי רוצה לראות כיצד היא מפספסת הזדמנות כזו סתם כך, ללא שום סיבה הגיונית, נכון לאותו רגע.
"אם לא רצית לנשק אותי," אני אומר ומתקרב אליה, מכריח אותה להביט בעיני."לא היית צריכה לעשות את זה." אני אומר, ופתאום אין לי כוח לשטויות שלה, נמאס לי, נמאס לי להסתובב סביב האצבע הקטנה שלה, נמאס לי להיכנע לכל גחמה קטנה שלה, נמאס לי ממנה.
"אני הייתי פגיעה,"היא אומרת ונשמעת מבוהלת לפתע, אולי היא קולטת שהיא סוף-סוף מאבדת אותי, ואולי זאת רק עוד אחת מההצגות האינסופיות שלה."ואתה ידעת את זה." היא לא נשמעת מבוהלת יותר, היא נשמעת מאשימה והאצבע שלה מוצאת את דרכה אל חזי, היא אולי הייתה קטנה ולא מרשימה במיוחד, אבל היא ידעה איך לגרום לאנשים להקשיב ולעשות כרצונה, היה בה משהו כזה, אתם יודעים, מין אש קטנה ובלתי נראית שנדלקה בעיניה והפנטה אתכם לעשות כרצונה ולא דבר מלבד זה.
"אני לא ידעתי את זה," אני אומר בקרירות, ומסתובב ממנה בחדות."וחוץ מזה, את יודעת שאני הייתי יותר פגיע ממך." אני אומר, ולפתע הולך אל עבר הדלת, אנ ילא יכול להיות באותו חדר איתה יותר, אין לי כוח לזה, להסבר שהיא תדרוש תכף\ לפעמים, ברגעים כמו אלה, אני שונא את העובדה שהפה שלי אומר דברים שהמוח שלי לא מאשר לו לומר, אךך אני יודע שזה יהיה לטובה, אם זה יצא עכשיו, ככה אני אוכל לסגור מעגל, להניח את כל מה שמעולם לא היה יכול להיות בינינו ולהמשיך בחיי.
"תעשה לי טובה," היא אומרת ונשיפה קטנה ומזלזלת מוצאת את דרכה החוצה מפיה והצחוק הפתאומי שלה היה מריר במידה כמעט מפחידה." מעולם לא היה דבר שיכול היה לגרום לך להיות פגיע, אז אל תספר לי מעשיות." אני יודע שהיא נמצאת בדיוק מאחורי, ואני גם יודע שאני פשוט צריך להמשיך ללכת, לא להסתכל עליה, ולשכוח ממנה, אך אני יודע שאני לא יכול.
"את," אני אומר לפתע ומסתובב בכזו פתאומיות שהיא אפילו לא מספיקה לקפוץ אחורה ואנחנו מוצאים את עצמנו פנים מול פנים."את גורמת לי להיות פגיע." אני מבהיר את דברי והיא לא אומרת דבר, אלא פשוט בוהה בי.
"הו." זה כל מה שהיא אמרה, זה כל מה שההודאה שלי זכתה לו, צליל קטן ושום דבר מלבד זה, כנראה צדקתי כאשר הנחתי לפני שנים שאין לנו עתיד משותף, לפחות לא העתיד שאני הייתי רוצה, חבל רק שלא היה לי את האומץ לעזוב אז, חבל שהלב שלי היה צריך לפתח תקוות מיותרות ולראות איך הכול מתרסק, אך כמו שאתם יודעים, התקווה מתה אחרונה, ולא הייתי מוכן לעזוב עד שלא ידעתי שלא נשארה אפילו תקווה מסכנה אחת.
התקווה הורעלה, נורתה ואפילו הוטבע, אז אני מניח שאני עוזב.