מורדת-פרק 8

"הנח לי! תן לי ללכת!" צרחתי בכל הכוח.
"אני רואה שאת מעדיפה שאקח אותך בכוח" שמעתי את קולו העמוק.
"לא! בבקשה!" צרחתי עד שהכאב השתלט עלי.
"סוף סוף תפסנו אותך מורדת קטנה" הוא צחק ושילב את ידי מאחורי גבי, הרגשתי אזיקי מתכת נצמדים לפרקי ידי, הם היו כל כך צמודים עד שכל תזוזה שרטה אותם.
"בבקשה… " לחשתי ביאוש בין דמעה לדמעה.
"כדאי לך לשתוק" אמר בקול מאיים.
הסתובבתי אליו ובעטתי בין רגליו בכל הכוח, אך הוא רק צחק, "מגני ביצים".
נאנחתי בתסכול והמשכתי לצרוח, הוא קירב את פני ותפס את סנטרי בשתי אצבעות, "הממשלה תמיד תהיה צעד אחד לפנייך" ואז הרגשתי את המזרק בצווארי שהעיד על כך שהוא סימם אותי.

פקחתי את עיני, וישבתי בחדר גדול מלא במסכים, החדר היה חשוך כמעט לגמרי ומנורת פלורוסנט קטנה התנודדה מעל ראשי ופלטה אור חלש.
הייתי קשורה לכיסא מתכתי, פרקי הידיים שלי שרפו וגופי זעק בכאב.
"איפה אני?" ניסיתי לצעוק.
שמעתי צעדים מתקרבים אלי ואדם בעל בלורית בצבע חום נעמד מולי וחייך חיוך מתוק, "את בחדר העינויים שלנו כמובן, גבירתי".
"חדר עינויים… לא! תוציא-תוציא אותי מפה!" השתוללתי וניסיתי להשתחרר מכבלי המתכת שריתקו אותי לכיסא.
הוא גיחך, "אני במקומך לא הייתי עושה את זה" הוא הוציא שלט קטן.
פערתי את עיני, "מה… מה זה?"
הוא צחקק, "את עמדת למשפט בזמן שהיית… רדומה? כן, זו המילה שחיפשתי. והגעת לגזר דין את רוצה לדעת מהו?" הוא חייך ברשעות אך בכל זאת אני חייבת להודות שהחיוך שלו נראה מתוק להפליא.
"מה?" נאנחתי בתסכול, אני לא מאמינה שזה קרה לי.
הוא התקרב אלי עד שהגיע לאוזני, "שלושים שנות עינוי" לחש.
עיני נפערו, אף אחד לא שורד אפילו שנה של עינויים אז… שלושים שנה?
"אבל אל תדאגי גבירתי, מאחר שאת גברת,נתייחס אלייך כאחת כזאת, לפחות בימים הראשונים שלך. את יודעת, נעזור לך להסתגל בנוח כאן" הוא חייך.
"לא! בבקשה!" התחלתי לצרוח.
"לא לא לא" הוא צקצק בלשונו, "בלי השתוללויות גברתי" הוא שלף את השלט ולחץ.
החשמל עבר לגופי וגרם לי להשתנק, זה נמשך כך בערך שנייה והשנייה הזאת גרמה לי להתנשם בכבדות ואף להקיא.
"זו הרמה הכי נמוכה" הוא חייך, "אל תגרמי לי לכוון ליותר גבוהה".
"ותזכרי משהו אחד, אנחנו לא צריכים אותך חיה" הוסיף.
"שחררו אותי…" נאנקתי.
"שבי בשקט עד שיכינו את התא שלך" הוא המשיך לחייך.
אחרי כמה דקות שישבתי שם ופשוט הבטתי בתקרה בשתיקה גבר אחר, הגיע ולחש לאחר משהו, הגבר עם הבלורית הנהן.
"אם כך אתה יכול לקחת אותה" הוא חייך ושחרר אותי מהכיסא, "סליחה אם גרמנו לך להרגיש לא בנוח" אמר כאילו התנצל.
הבטתי בו במבט ארסי בזמן שהנער השני אזק אותי, "תאמיני לי שאחרי כל מה שתעברי תתחנני לחזור לפה ולהתחשמל כמה פעמים טובות" צחק.
"תשדל לא להתגעגע אלי עד אז" אמרתי בקול ארסי.
הוא שם את ידו על לבו, "אני אשתדל, מבטיח".
נלחמתי בדחף לירוק עליו, ידעתי שזה יגמר ממש אבל ממש לא טוב.
הגבר זרק אותי לתוך תא קטן עשוי אבן וסגר את הדלת בכוח.
היה חשוך בפנים, וקר. היה חלון קטן על דלת ברזל גדולה עם סורגים עבים ומאיימים, לעולם לא אגיע לחלון עם הגובה שלי, נאנחתי והזדקפתי.
הגבר שאזק את ידי נכנס לתא בשנית ובידיו שלשלאות ארוכות ומלוכלכות.
"לא לא לא לא בבקשה" התחננתי בפניו אבל הוא התעלם ואזק את רגלי השמאלית למוט מיטת הקומותיים שהייתה שם, השתעלתי בכוח.
"תביאי לי את היידים שלך" הורה לי.
הסתובבתי כך שיחשפו בפניו ולאחר מכן הוא שחרר אותי מהאזיקים, לפחות זה משהו.
הגבר יצא משם וסגר את הדלת כך שגרמה למיטה ולכיור הקטן שעמד שם לרעוד.
"לא חשבתי שיצמידו לי אישה" שמעתי קול מלמעלה.
התרחקתי קצת מהמיטה התחתונה כדי להביט מעלה, אך היה כל כך חשוך ולא ראיתי כלום.
"חכי רגע, אני אעמוד באור" זה היה קול גברי. יכול להיות?
הוא נעמד באור וראיתי אותו, גבר. הוא היה גבוהה, אפילו יותר מג'יימס וגם חסון (בקטע ממש מטורף) עורו היה לבן ושערו בלונדיני-שטני בהיר, למצחו הייתה בנדנה אדומה עם עיטורים קטנים ולבנים של סלסולים, הוא לבש גופייה שחורה וקרועה ומכנסיים קצרות ואפורות ולרגליו נעלי בד ללא שרוכים, עיניו היו ירוקות והביטו בי במבט שואל ומסוקרן.
"אתה-אתה גבר" צנחתי מטה.
"כן, ואת אמורה להיות אישה" אמר בקול מלגלג.
"אני באמת אישה" אמרתי בארסיות.
"כן… רואים לפי המדים המושקעים" צחק.
הבטתי מטה, לבשתי גופייה שחורה שהייתה מעט קטנה עלי ומכנסיים שחורות ולא נוחות, רגלי היו יחפות.
"מה אני עושה עם גבר? זאת חייבת להיות טעות!"
"לא זה לא" הוא שילב את רגליו בזמן שהתיישב על רצפה המלוכלכת, "מצפים פה שיאנסו אחד את השני, לא אכפת להם. איפה שיש מקום שמים אותך" הוא משך את כתפיו.
"לא!" ניסיתי להתקרב לדלת אבל השלשלאות כלאו אותי.
"אני כאן כבר שנה, תאמיני לי שיצאת במזל, הגברים שפה פשוט נוראיים" הוא חייך חיוך שחצני, "לא שאני לא כזה" על הזרוע שלו היה קעקוע של מלאך אפור עם קרני שטן מביט מעלה ופולט אש אדומה.
נאנחתי והצמדתי את רגלי קרוב לחזה, "אני לא רוצה להיות פה".
"אף אחד לא רוצה" הוא צחק, הוא נראה מאוד פצוע ,שריטות חצו את כל גופו ופנס עיטר את עינו הימנית.
"למה כלאו אותך?" שאלתי.
"התמרדתי" הוא איגרף את כף ידו.
"איך בדיוק?" הסתקרנתי.
הוא הביט בי וחייך חיוך מרושע, "רצחתי אחד מהם".
"מה?" פערתי את עיני, "אתה לא רציני!"
הוא צחק, "רציני לגמרי"
"לכמה זמן כלאו אותך?" שאלתי.
" עשרים שנה, בקטנה" נאנח.
"בן כמה אתה?" שאלתי, מתעניינת.
"עשרים ושתיים" צחק, "ואת?"
"שש עשרה" הנהנתי.
"צעירה, מה את עושה פה בכזה גיל?" שאל.
משכתי את כתפיי, "התמרדתי, חוץ מזה כפי שאתה רואה אני לא ממש מתאימה לנורמות של הממשלה במראה שלי, בהתנהגות שלי, בכל דבר! הם מחפשים אותי כבר שש שנים"
"וואו שש שנים, יפה שהצלחת לברוח שש שנים" הנהן.
"עד שהכרתי את ג'יימס ומוניקה" נאנחתי.
"לא ממש אכפת לי האמת" הוא נשכב על הרצפה הקשה.
הזעפתי את פני, "זה לא שיש לך משהו יותר טוב לעשות מלהקשיב לי"
"את צודקת" הוא הזיז את אחת מרגליו והיטה את ראשו להביט בי, "השדיים שלך נראים כאילו את בת עשרים לפחות".
"הי! אני פשוט לא מאמינה! אתה נוראי!" הסמקתי בכעס.
הוא צחק, "תמשיכי לדבר"
"בכל אופן, פשוט אבדתי אותם ואז הממשלה תפסה אותי ועכשיו אני תקועה אם סוטה מגעיל" הזעפתי את פני.
"החלק האחרון כל כך נכון" הוא חייך יותר לעצמו מאשר לי.
"אז ג'יימס הוא כנראה החבר שלך נכון?" הוא הביט בי.
"לא" נאנחתי, "יש לו אישה בבית, הוא בטח איתה עכשיו".
"את יודעת? זה לא כזה מעניין אותי אבל אני חושב שאתם מהסוג הזה של הזוגות שברור להם שהם צריכים להיות ביחד אבל הם מפגרים והם בעצם לא" הוא צחק.
"הי! אתה אפילו לא יודע מה היה לנו ביחד ואיך שהוא נטש אותי" נאנחתי שוב.
"אני לא צריך לדעת, אני רואה את זה בעיניים שלך" הוא המשיך להביט בי.
הבחור הזה משוגע, על מה הוא מדבר?
"או שאולי לא ואני סתם מדבר שטויות" הוא הסיט את מבטו ממני והביט בתקרה.
"כן, אני מסכימה איתך הפעם" הנהנתי.
הוא צחק, "אני רוי דרך אגב"
משכתי בכתפיי, "קייט".
"קייט? את הבת של אחד המורדים הכי גדולים לא? זאת שברחה מהממשלה כשהייתה בת עשר?" הוא נעמד לפתע.
הבטתי בו במבט נוזף, "אתה בכלל לא מקשיב לי נכון?"
"לא… זה פשוט זה מדהים! את קייט, וואו. ההורים שלך הם באמת השראה לכל המורדים" חייך.
"דרך אגב, הם פה?" ניסיתי להיאחז בתקווה שנתן לי ג'יימס.
הוא הביט בי ונענע בראשו, "לא… מצטער… הרגו אותם"
"כמו שחשבתי" הבטתי ברצפה.
"וואו אני לא מאמין, דברו עלייך הרבה, בעיקר השומרים. הם תמיד ניסו לאתר אותך, השתגעו פה או-קיי? את היית בסירה נכון? וואו. היה עלייך פרס כספי אם אני לא טועה" הוא צחק.
"טוב לדעת" הנהנתי.
"היי, תתעודדי, את דוגמה ומופת לכל המורדים פה" הוא התקרב אלי והיישר אלי מבט.
ואז הבנתי, הגעתי לפה, זה הכלא של המורדים! אולי אוכל לשחרר את כולם! אם אשאר מספיק זמן בחיים, אגייס מספיק אנשים, אתכנן קצת ואחשוב… זה עשוי להיות אפשרי!
"רוי" חייכתי, "אתה פשוט גאון"
"את זה אני תמיד ידעתי" הוא חייך את החיוך השחצני הזה שלו שהיה דבוק עליו מהרגע שהגעתי.
"אנחנו הולכים לשחרר את כולם פה" לחשתי שלא ישמעו אותנו.
"איך בדיוק?" רוי נראה מבולבל.
"אני עוד לא יודעת איך, אבל אני יודעת שזה יקרה" הבטתי בחלון הקטן שנראה כל כך רחוק עכשיו, אבל אני אצליח, אני חייבת להצליח.