חתומים- פרק שישי

פרק שישי- התעקשות למות
ניק
ניק החזיק בטנו, הדם הדביק את חולצתו על שרירי בטנו, הוא הצמיד את הסכין לבית החזה שלו, מנסה לעצור את הדם. אנה עמה לצידו בכתה כמו שאף פעם לא בכתה. "אני מצטערת, ניק בבקשה תסלח לי. " לחשה אחותו, שערה הכהה דבק לעורה מדמעות, פניה התנפחו ולרגע כול העולם נהיה שחור. צעקה מחרישת אוזניים עצרה אותו לפני שהוא סגר סופית את עיניו.

הוא ראה אותו. גבר בגיל העמידה, שיערו היה כהה, עיניו היו ירוקות בהירות ופניו הזכירו את פניו של ניק. הוא חייך במין חיוך משועשע, מביט בפניו החיוורות של ניק שאיבדו את אותו גוון שזוף והפכו לחיוורות.
הוא ניסה להתרומם, הוא לא היה נותן לאחותו להישאר לצד הפסיכופת הזה! הוא ניסה לעמוד על רגליו איך לא יכל אפילו לעמוד על ברכיו, הוא בלע את רוקו מחזיק בידה של אנה, הוא נישקה את ידו בשפתיה העדינות ודמעות אחדות זלגו על ידיו, עיניו של ניק נעצמו.

"היה קשה להרוג אותך," ניק התעורר לחלל שחור, היא הביט סביבו מחפש את הרוב שלו בכול מקום.
"כאן אין לך נשק," אמרה הדמות, זה היה איש קשיש בכיסא גלגלים.
"מה קרה לי?" תהה ניק מביט באיש בנימוס.
"מתת," הסביר בפשטות.
"אחרי עשרים ושתיים שנים של צייד בלתי נפסק מתת על ידי אביך, מוות מצער." אמר הקשיש מתקרב לעברו באטיות.
"לאין אני אלך?" שאל ניק מקווה לשמוע בשורות טובות.
"לגיהינום, ילדי." אמר וניק נשם כאות תבוסה.
"אני לא יכול לעשות כלום?" תהה ואור בהיר גרם לעיניו להיפתח.

"קומי יפיפה נרדמה!" העירה אותו לוריאן, ניק התרומם משינה גרועה ביותר ופיהק. לוריאן התקרב לעברו, מרימה את חולצתו ובדקה את התפרים. "אתה בריא." אמרה לבסוף והוציא מספריים כסופות מכיס החצאית שלה. היא גזרה בעדינות את התפרים מעורו והתרוממה.
"רגע! את לא מתכוונת לשחרר אותי?" תהה ניק, לוריאן הסתובב לעברו במין נחמדות והביטה בו בזוג עיני הטופז שלה. "לא, דובשנית." ענתה בחיוך מנצח ויצאה מהמחסן שבוא היה כלוא ניק.

לוריאן
לוריאן סידרה את הג'ינסים להר מוסר ועברה על החולצות, לבסוף היא סידרה את גופיות הספגטי והחלה בתהליך פתיחת החנות. אשלי הגיע באיחור קצר וישר הורידה את התיק.
"את חדשה בכול העסק אז אני אסביר לך," החלה לומר לוריאן, פותחת את הקופה והסתובבה לעבר אשלי שנראתה קצת לחוצה.
"את לא צריכה לפחד ממני, מהיום את תגורי אצלי, ותעבדי אצלי, יש כמה כללים שאת צריכה לזכור." היא הוציא דף מוזהב מתיקה והעביר האותו לאשלי.
"אין שום בעלי חיים, לא בבית ולא בכלל. אין סיכוי למערכת יחסים, לא סטוץ' ובמיוחד לא משהו רציני. את לא יכולה להביא חברים הביתה, לא אלי לפחות. השעה שאת חייבת להיות בה בבית היא עשר ולא יותר." היא סיימה לרגע והביטה בעיניה הכחולות של אשלי. "את רשומה לבית ספר?" תהתה לוריאן מביטה בנערה חסרת הביטחון.
"לא, ברחתי מהבית לפני שנתיים…" אמרה והביטה בקרקע. "אז אני ארשים אותך לבית ספר המקומי, עכשיו את חייבת להקשיב לי טוב. אסור שאף אחד יזהה אותך בשום סיבה או דרך אפשרית. את חיבת להבין שרשמית את מתה. מהיום את האחיינית שלי ואת באת לגור אצלי בגלל הלימודים שלך לאוניברסיטה." אשלי הנהנה מהר מביטה בלוריאן במין חיבה לא מוסברת.
"מעולה, עכשיו אני אכניס אותך למערכת, את תגורי אצלי תקבלי משכורת גבוהה ממון וממני, כלומר את לא תצתרכי יתר מזה, תתחילי לעשות כרצונך. אני לא אסבור התנהגות פזיזה או שלילית מצידך. את חייבת לשמור על מין אורך חיים מוסווה כדי לגרום לאנשים לאמין בהיותך חייה." אשלי הנהנה ושמה על צווארה תג שם, פותחת את דלתות החנות והחלה ביום עבודה שגרתי ביותר.
לוריאן הביטה בטלפון שלה, מקבלת הודעה מכועסת ממון, היא קראה מהר את ההודעה ועצרה כלא אמינה, חוזרת שוב ושוב על ההודעה ושלחה לו מהר כמה הודעות מהירות.
"לוריאן לילי?" לוריאן הביטה בנער הגבוהה והשזוף שחייך לעבר לוריאן. הוא הציג מולה חבילה כספה והורה לה לחתום. היא חתמה מהר ופתח את החבילה. בחבילה היא מצאה: משימה חדשה ממון, הזמנות, שמלה, חליפה יוקרתית ופתק. 'תמצאי לך משהו להיום, את לא תכנסי בלי משהו של מינימום עשר, חמוד.' היא זרקה את הפתק שלו לפח והביטה בשמלה שהו שלח לה, היה לו בהחלט טעם מעולה בבגדים, על כך היא לא יכלה לריב אתו.

לוריאן לבשה שמלת ערב ארוכה, עם מחשוף גב עמוק, בעלת שסע ארוך, שנתן לה אפשרות להדק את חגורת רגלה בקלות.
היא הדגישה את שפתייה באודם עז, מה פס עדין מעל עיניה ויצא לכיוון אשלי. "תישארי כאן, היום אני אצא לבד למשימה." הראתה לה לוריאן וירדה למחסן.
"לא היית צריכה להתגנדר עבורי." אמר בבוז ניק, מתרומם מהכיסא לו כשהבחין בלוריאן המתקרבת.
"אל תדאג, אני לא מתכוונת להשאיר אותך כאן, אני צריכה את העזרה שלך." ניק הרים את ראשו במבט מבולבל. לוריאן הורידה את האזיקים מידיו והוא באותה שנייה התכוון לברוח, אך לוריאן הראתה לו בין מסמך זהוב בידיה. "מה זה?" תהה ניק מביט בדף המוזהב.
"המסמך שלך, אם אתה לא תקשיב לי תמות באותו רגע." איימה עליו לורן והוא כלא מאמין נעמד דום.
"מאיפה לך ?" תהה ניק ולוריאן התקרבה לעברו, מציגה את הדף עם חתימתו.
"נגיד שיש לי קשרים, אם תנסה לעשות משהו אני אקרע את הדף הזה ואתה תמות באותו רגע, לא השטן ואף אלוהים, לא יעזור לך כאן." אמרה בביטחון, אפילו שידעה בליבה שהדף לא יזיק,
לכול חתום היה עותק מהמסמך של חיו, אם המסמך נהרס החתום יכול למות, לא שזה אפשרי זה רק שמועה. לוריאן שרפה את המסמך והיא נשארה בחיים מכאן היא גלתה את האפשרות האיום הזאת.
"מה את צריכה?" ירה ניק בכעס, מותח את שרירי בטנו ושרירי ידיו הכאבים. לוריאן הביטה בו בבוז עמוק נותנת לו כמה בגדים שלקחה מהחנות והראתה לו להתלבש. ניק הפשיל את חולצתו ושם את החולצה המכופתרת שלוריאן נתנה לו. הוא הביט בה במין מבט לא נוח כשהיא בחנה את הדרך בה הוא התלבש. "מה?" אמרה לרגע אחרי שהביטה בו מחליף את מכנסיו.
"אין כאן משהו שלא ראיתי קודם." הזכירה לו בבוז והוא בלע את רוקו והתלבש מהר.
"עכשיו את יכולה להגיד לי לאין אנחנו הולכים?" תהה ניק בעוד לוריאן מסדרת את העניבה על צווארו, היא שחררה אותה, קושרת אתה בצורה יפה ואלגנטית וסידרה את שיערו.
"לחתונה של החבר הראשון והאחרון שלי." אמר וגררה את ניק בידו אחריה.