שוברת לבבות

היא הייתה יפה, יפה מידי, יכולתי לדעת זאת עוד לפני שראיתי אותה, יכולתי לשמוע זאת בהליכה שלה.
אני בטוח שהיא גם נחמדה מידי, יש משהו שמשדר זאת בחיוכה, משהו טהור שבא מכל הכל.
את כל זה ידעתי עליה עוד לפני שהיא אמרה שהיא מחפשת עבודה, אשר אני לא אתן לה, גם את זה ידעתי כבר עכשיו.
"שלום," היא אומרת ומנסה לסנוור אותי בחיוכה. "אני מחפשת עבודה." היא אמרה, היה לה קול נעים, בדיוק כמו של מלאך.
ידעתי שהיא כנראה נואשת לעבודה אם היא הגיעה לכאן, אך לא יכולתי לעשות לה את זה, הבחורים במקום הזה יאכלו אותה בעודה בחיים, בלי מלח ובלי לשמוע אפילו שהיא המלצרית שלהם.
"אנחנו לא זקוקים לעובדים." אני אומר וממשיך להפוך כיסאות בלי לשים לב אליה במיוחד, אך היא לא מוכנה לוותר, היא מופיעה לפתע בצידו השני של השולחן ועוזרת לי עם הכיסאות.
הכרתי את המבט ההוא בעיניה, ראיתי אותו מאות פעמים בעיניה של אחותי, זה היה מבט שאומר שהיא לא תרד ללא קרב, אך הבעיה היחידה היא שלא הייתי נותן לאחותי אפילו להתקרב למקום הזה, ואני מתכוון לתת לנערה הזו לבזבז את חייה פה, אפילו לא רגע מיותר אחד.
"השלט אומר משהו אחר." היא אומרת ומושכת בכפתיה כאשר אני מביט בה, היא נראית כמעט תמימה, כאילו החיים לא השאירו עליה עדיין את חותמם, כאילו היא אחד היצורים הטהורים היחידים בעולם, אך זה לא יכול להיות, משום שאילו היא הייתה, היא א הייתה מוצאת את דרכה לכאן.
"אז השלט משקר," אני אומר, ואני לא יכול לחשוב שנימת קולי גורמת לי להישמע כמו אבי, הממזר הזקן בטח צוחק בקבר שלו."פגשת פעם שלט שאומר אמת?" אני מוסיף ועובר לנקות את הדלפק, אם היא מתעקשת להוריד את הכיסאות אני לא אתלונן.
"האם לא לשם כך קיים שלטים?" היא שואלת לפתע."בשביל לפרסם אמיתות?" היא מאתגרת אותי, אני יודע שהיא עושה את כל זה רק בשביל שאשקול שוב את העבודה, אך אני יודע כי לא אקבל אותה.
"ראית פעם שלטי פרסומות?" אני שואל אותה."כי אם כן, את יודעת כמה שקרים הם דוחפים לכל אחד מהשלטים." אני מוסיף ובוהה בחפיסת הסיגריות, תוהה כמה מהר אני אוכל לנפנף אותה בשביל לעשן אחת.
"אז אתה נשאר עם התשובה המקורית שלך?" היא שואלת, ואני רוצה לענות לה בחיוב, אך לפתע אני רואה את פניה, העצב בהן היה רב, כמעט משתק, ואז הבנתי שטעיתי, שאני כן הולך לקבל אותה לעבודה.
אני עומד לקבל את הנערה הזו לעבודה, את הנערה היפה והנחמדה הזו, בגלל שזה לא כל מה שהיא, היא גם שוברת לבבות, וכאלה לא נראו פה כבר זמן מה, אם לומר את האמת, זה בדיוק מה שהמקום הזה צריך, מישהי שתסובב את כולם פה סביב האמצע הקטנה שלה.
"חכי." אני אומר לה בזמן שהיא מתחילה ללכת אל הדלת, כולה צעדים קטנים ועצובים.
היא הסתובבה אליי, דמעות על לחייה אך ניתן היה לראות היטב את התקווה בעיניה, היא רצתה לבדוק אם זה הצליח לה, אם התכסיסים המלוכלכים שלה הצליחו להשיג לה עבודה, ולרגע, רציתי לסרב ה פעם אחת נוספת, רק בשביל ללמד אותה לקח, אך משהו בי ידע שסירוב נוסף יהיה יותר מידי בשבילה, יותר ממה שהיא תוכל להתמודד איתו.
"התקבלת."