מעמד חברתי- פרק 20

-נועה-:
הבנות לא הבינו למה אני פתאום מבטלת, והתלוננו שזה קורה יותר מידי לאחרונה. הם אמרו שכל פעם כשמנסים לארגן משהו אני משתפנת בסוף. ניסיתי בכל כוחי להגיד להן שאין לי ברירה, ושאני לא יכולה להגיע, וכשהן התחילו לעצבן אותי הקלטתי להן את הקול שלי. היה לי קול שבור, קול חצי בוכה. אמרתי להן שיפסיקו לעצבן אותי, שאני לא יכולה לבוא כי יש משהו גדול אחר שאני צריכה להתעסק בו. אמרתי להן שיפסיקו לנג'ס לי, כי מבחינתי רציתי להגיע וגם הייתי מוכנה. אמרתי להן שהצעקות שלהן לא באות בעיניי בחשבון, ושיהיה להן ערב טוב. יותר מזה הן לא הגיבו. רק תמר שלחה לי הודעה שהיא שמעה שמשהו קורה, שהיא דואגת לי ושאני אזכור שאם אני צריכה לדבר היא פה.
חזרתי לסלון אחר כך, בר עדיין ישב שם מחכה, מחייך אליי, מסתכל על הבית.
"אני מצטערת על ה.." התחלתי להגיד.
"נועה!" שמעתי את אמא קוראת ומגיעה לסלון, "שמעתי שמישהו נכנס בדלת, מי.." היא אמרה. קברתי את ראשי בתוך ידיי. אפילו להסביר את עצמי פה בבית אין לי מצב.
"היי, אני בר, ידיד של נועה." קם בר ולחץ לאמא שלי את היד. היא חייכה אליו ולחצה לו את ידו. היא שאלה אותו איך זה שעוד לא ראינו אותו אצלנו בבית, והוא אמר שנהיינו בקשר רק השנה. כשהיא הסתובבה אליי חייכתי לה חיוך קטן ומובך. היא אמרה שהיא לא תפריע, שהיא ואבא קבעו פגישה במסעדה סתם ככה, כי הם רוצים. בתוך תוכי ידעתי שזה פשוט כדי לשחרר אותה קצת, ולהוציא לה את העצבים על הלקוחות שאין לה כוח אליהם. עכשיו ידעתי שהבית יישאר רק של שנינו.
אמא עשתה עוד כמה סידורים בחדר, ואני התקדמתי והתיישבתי מול בר. לא ידעתי מה להגיד לו. לא ידעתי אפילו למה הוא הגיע. האמנתי במה שאמרתי, שאני שמחה שהוא פה, אבל בעצם לא היה לי שום דבר להגיד לו. היו לי יותר מידי שאלות לשאול אותו שידעתי שלא יהיה לי האומץ לשאול, ולא אני רציתי להיות זו שתפתח ראשונה בשיחה. הוא שבר את הקרח כשעוד ישבנו בסלון ואמר שהוא הביא אוכל בשתי השקיות החומות, ושאמנם הוא אולי התקרר אבל שאם אני רוצה אפשר לערוך את השולחן ולאכול אותו. הסתכלתי עליו בחיוך קטן מובך, והוא צחק וחייך. הנהנתי אליו וביקשתי ממנו לבוא לעזור להכין את השולחן לאוכל.
"מה קנית?" שאלתי אותו בחיוך כשאני פונה לכיוון הארון עם הצלחות.
"אוכל סיני, אוהבת?" הוא אמר. צחקתי לעצמי והסתובבתי אליו.
"בין האהובים עליי."
כשישבנו לאכול, ואמא כבר באה ונשקה לי, ולחשה לי שהוא נראה ילד מקסים, הרגשתי שהמתח קצת ירד. אכלתי בהנאה את האגרול ואת הנודלס, וראיתי גם אותו נהנה מהאוכל. לא היינו חזירים, לא התנפלנו על האוכל עם כמה שהוא היה טעים, מלא בשמן, מלא בסוכר, והאווירה פתאום נהייתה קלילה פי כמה. אוכל יודע להרגיע הרבה דברים. אני הייתי בלחץ מטורף לפני, הרגשתי שהכל מתפרק, שכולם נכנסים לשיחה שבסופו של דבר הייתה חייבת מתישהו להתקיים. הרגשתי שכולם מפריעים למפגש שצריך לעצור את הזמן בשבילו ולתת לו את כל הזמן שהוא צריך. הרגשתי שאני אצא מהמפגש הזה עם תשובות, שאני אוכל סופסוף לסדר לעצמי את המוח, לדעת איך להמשיך הלאה, לדעת מה לעשות. וכשהוא ישב מולי וחייך, וסיפר לי סיפורים על הפעם הראשונה שהוא אכל את זה ואת זה, וכמה שהמשפחה שלו ככה וככה, ולא הזכיר בכלל את כל מה שידעתי שנגיע אליו אחר כך, ידעתי שהוא פתח בסמול טוק הכי פשוט בעולם. ידעתי שהוא יודע איך לכוון את השיחה הזו נכון, וסמכתי עליו.
"כמה זה עלה?" שאלתי אותו כשעשיתי שטיפה מהירה לכלים והכנסתי אותם למדיח.
"אל תדברי שטויות," הוא אמר, "את לא צריכה להחזיר לי כסף."
"ובכל זאת?" שאלתי אותו. הוא צחק והניד את ראשו לשלילה. בנים יודעים טוב מאוד להתעקש על הכסף. סידרתי את כל השולחן והצעתי לעשות לו סיור קטן בבית, והוא חייך ואמר שהוא ישמח. הראיתי לו את כל החדרים, הוא התרשם מהעיצוב של ההורים, ואהב את כוורת הספרים שהייתה בחדר שלי. הראיתי לו גם את המפרסת שהיא אחד המקומות שאני הכי אוהבת בבית. תכלס זה בית נהדר. בסוף הטיול חזרנו להתיישב בסלון, אני קיפלתי את הרגליים לישיבה מזרחית והסתכלתי עליו כשהוא מתיישב מולי בספה שלידי.
"בר מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו, אבל להבדיל מהלחץ שהיה לי קודם, שאלתי אותו את זה רגועה ומחויכת.
"יש שתי סיבות," הוא אמר לי, "ממה את רוצה שאני אתחיל?" הוא חייך. צחקתי וחיכיתי שהוא ימשיך. "הראשונה ברורה מאליה, רציתי להגיד לך תודה על הכל. אני לא חושב שאי פעם מישהו הצליח לשמח אותי כמו בדברים שהצלחת להשיג. אני לא יודע מאיפה אפילו, לא יודע מאיזה קשרים או מאיזה חברים, ולא יודע מי היה המקור שלך להגיד לו איזה דיסקים אני אוהב, אבל קלעת בול. זה היה מטורף, הרגשתי כאילו מישהו ממש מכיר אותי, וכשגיליתי שזו את.. לא הפסקתי להיות מופתע. זה לא שלא חשבתי שאת יודעת להשקיע בבנאדם אבל זה.. אלה פשוט היו המתנות שהייתי צריך בזמן שהייתי צריך אותן." חייכתי אליו ואמרתי לו שאני אמנם לא אגלה לו על המקור הסודי שלי, אבל שאני שמחה שהצלחתי לשמח אותו, שזה היה לי חשוב.
"אני אגיד לך את האמת, נורא התרגשתי כשקיבלתי את הקופסא ממך," הוא אמר ואני התיישבתי בצורה נוחה יותר על הספה, "אני לא ממש יודע להסביר למה. אנשים כבר לא מעריכים ככה אומנות, ככה אני חושב, ואומנים מעלים את האומנות שלהם לכל מרחב ציבורי שקשור באינטרנט, במקום לדיסק קטן שיכול להישמר כמשהו חומרי להמון זמן. אמן עובד כל כך קשה כדי לבוא לידי ביטוי, ולפעמים שוכחים להעריך את ההשקעה שלו. אני שמח שאני לא מפתח איזשהן יכולות אומנותיות בשנים האלה, אלא הולך על משהו יותר ריאלי, כי אני מרגיש שאין מקום לזה בשוק, ואני מצטער על זה. אני רוצה שנורא יעריכו את האנשים שהולכים יחד עם הדחפים שלהם ומבטאים את עצמם באומנות."
"ולמה אתה חושב שאין מקום לזה?"
"העולם מתקדם קדימה וצורך את הדברים השכליים יותר, ופחות הרגשיים. ככה אני חושב."
"ואתה? פועל יותר מהשכל או מהרגש?" חייכתי.
"אני בשילוב," הוא נאנח, "רוצה לנטות יותר לרגש."
"מה הסיבה השנייה?" שאלתי אחרי שתיקה של כמה רגעים. הוא הסתכל עליי וגיחך. הרגשתי את העיניים שלו ממש מסתכלות עליי, מחכות שאבין בדיוק למה הוא מתכוון.
"אתה עדיין חושב על זה?" שאלתי אותו את השאלה שעומר סירב לענות לי עליה. הוא הנהן אליי. הוא עמד להוציא מילה אבל החזיר את מילותיו פנימה, ראיתי בדיוק את השנייה הזו של ההחלפה.
"מה עמדת לומר?" שאלתי אותו רגועה.
"רציתי להגיד לך שהרגת אותי ביום שבו התנגשנו." הוא אמר לי. הסתכלתי עליו מופתעת. "אני יודע שביום שזה קרה את לא ידעת את השם שלי, ועם המשפט הכי פשוט בעולם, את פשוט הרגת אותי. ידעתי שחשבת על זה, שחיפשת אותי, שביררת מי אני.. שרצית לפחות את התשובה הפשוטה לשאלה מי היה הילד שזה קרה איתו. בהזדמנות הזו אני רוצה להתנצל אם פגעתי בך באיזשהי דרך ביום הזה, פיזית בעיקר, נפשית אני בטוח."
"אתה לא פגעת בי נפשית.." נאנחתי, "זה היה סטוץ, לא יותר מזה. זה היה ערב מדהים שקרה פעם אחת וזהו."
"מדהים?" הוא חייך והעלה את ראשו.
"ממש מדהים." נאנחתי. הוא נשם נשימה עמוקה ונשען על גב הספה.
"הלילה הזה המשיך להגיע לי במחשבות," נחשפתי בפניו, "חשבתי המון על מה שהיה בו כי הרבה דברים הזכירו לי אותו. הייתי נורא קרובה אלייך ביומיום אבל כל כך רחוקה כי לא דיברנו. הריפוי בשתיקה עשה את שלו. אני שתקתי, ולא סיפרתי לאיש, ואגרתי בתוכי את כל המחשבות על הלילה הזה, בניסיון לא להשתגע, וראיתי אותך ממשיך הלאה. שמחתי שאתה יכול, אצלי זה לא כזה פשוט."
"אני מצטער אם הוא ממשיך לפגוע בך, שמחתי שלא קיימנו את הפגישה ביניכם אחרי מה שהבנתי." הוא אמר. הנהנתי אליו בהבנה וחייכתי.
"נועה," אמר לי בר בקול רועד כמה דקות אחר כך, "אני לא רוצה להשלות אותך. אני חושב שצריך לעבור הלאה. זה לא שלא יהיה לי אכפת ממך, וזה לא שלא יהיה לי עיקצוץ ברגע שאני אדע שאת יוצאת עם מישהו חדש, אבל מה שהיה שייך לעבר. כבר הרגשתי חנוק מזה שלא דיברנו, כבר האמנתי שאם יעבור עוד זמן זה יישכח ולא אדבר על מה שמציק לי, ולא אקבל תשובות. אני רואה שאת משתוקקת להמשיך הלאה, שאנחנו לא חוזרים לעבר ומנסים לשקם ולשנות, ופחות מוצאים עניין בקשר שמכיל את שנינו. אני מקווה שאני לא מפרש את זה לא נכון.."
"אתה לא כל כך טועה," אמרתי לו בעצב, "תמשיך."
"אז נגיד היי פה ושם במסדרון, לא נתעלם לחלוטין, אבל להבדיל מהמון מקומות שהייתי רוצה להגיד 'בואי נישאר ידידים', אני מרגיש שאני לא יכול. זה לא יעשה לנו טוב. זה לא יהיה להתחיל לבנות קשר מאפס, בלי שום דבר, בלי שום היסטוריה, כי אני יודע שבדיוק כמוני יש לך עדיין מיליון מחשבות מתרוצצות במוח."
"אז אתה אומר לי שזו שיחת פרידה?" שאלתי בחיוך קטן.
"משהו כזה." הוא הנהן אליי בהסכמה ובפרצוף עצוב. קלטתי את העצב בעיניים שלו, בישיבה השפופה שלו, אבל ידעתי שהוא מתכוון למילים שלו ולא מתחרט על אף אחת מהן. ידעתי שזה משהו שהוא הבין תוך כדי הזמן האחרון, ושהוא מספיק אמיץ בשביל לבקש נתק מוחלט. זה עוד לא קרה לי, בנאדם שפשוט מבין שאין בחיים שלו מקום לקשר ביני לבינו. פה זה הרגיש נכון, פעם ראשונה שזה מרגיש נכון. כמו שגרמתי לעצמי להבין במשך הזמן הזה, מה שקרה היה ועבר, ולא נחזור לעבר. היה לנו לילה מדהים, שהכיל מיליוני אמוציות ומיליוני מחשבות, ועם הזמן הוא יישכח, וכל אחד מאיתנו יילך למסלול אחר. בשביל שזה באמת יקרה אנחנו צריכים להתנתק, אנחנו צריכים להבין שאפשר להעביר שגרת חיים בלי לחשוב על הלילה הזה, בלי לדמיין אותו בכל מיני סיטואציות שונות, ולאפשר למוח באמת להעביר את זה הלאה. גם בחיבוק של הביי, שנייה לפני שהוא יצא מהבית, במגע הראשון שהיה לנו מאז אותו ערב, הרגשתי שזה מגע של פרידה. הוא אמר את האמת שלו. בלי שהוא אמר הבנתי שהוא מנסה להקל על עצמו ובאמת להתחייב למערכת היחסים החדשה שהוא נכנס אליה, ורצה לדעת שלא נשארו משקעים ממה שקרה בעבר. הוא הדהים עם הכנות שלו, הרוגע והכאב, אבל הוא עשה את מה שהוא היה צריך לעשות.