ערומה. פרק שני. שבו: אליסון ג'ון פוגשת את לורי.
היא הולכת מהר. ובלי לשים לב ההליכה נהפכת לריצה – והיא רצה אל תוך השביל בטירוף. הגוף בוער, אבל הרגליים כל כך קלות שעוד רגע והם מתנתקות מהאדמה ומרחפות .
"לאן את רצה ?" אליסון ג'ון חושבת לעצמה.
"למה את כל כך מפחדת ?" אליסון ג'ון שואלת את עצמה.
רק עכשיו הבינה כמה פחד היה בה.
אולי הוא ינקום בה ואולי לא. אבל מה שבטוח שהם לא ישחררו אותה כל כך מהר . אחרי הכל היא יודעת יותר מידי. הם צריכים אותה.
ואם לא הם כבר ימצאו דרך וזמן להיפטר ממנה.
המחשבה "לאן לעזאזל את רצה?" ממשיכה להציק לה.
היא עוצרת ומתיישבת על האדמה החמה מרגישה את הדופק הולם ברקות ובחזה.
מרגישה את הגוף שלה משווע למים.
בהתחשב בזה שגם ככה אין לה יותר מידי מה לעשות עכשיו. היא מוצאת את הרעיון שלשבת על האדמה ולחשוב – או – לחשוב ולשבת על האדמה – כרעיון נוח למדי.
מחשבות מתחילות לרוץ לה בראש ואז היא חושבת על "חיבור".
"חיבור" , איך מגדירים את "חיבור" ? כקבוצה?, לא, יותר נכון כקומונה?, לא , יותר נכון "הסדנא להעצמה אישית, השתחררות מפחדים והתפתחות רוחנית למשמעות בהנחיית השליח המקומי רפאל?"
חחח עכשיו מאי פעם המילים האלה נשמעו כל כך מגוחכות. קומונה ? כלים לחיים? כת ?? כת? כת. כן כת נשמע נכון.
אליסון הייתה כבר למעלה מ4 שנים ב"חיבור" ופעם ראשונה שהיא מעזה לחשוב על היום הראשון שהיא הגיעה ל"חיבור" .
ואיך שהיא מתחילה לחשוב על זה היא מתחילה לבכות.
המילים מתגלגלות ברעש בראשה, והיא לא יכולה להתכחש להם יותר. כל כך הרבה זמן היא הייתה בהכחשה. כל כך הרבה מילים שנוצרו ושמעולם לא העזה לחשוב אותם. ואילו עכשיו ברגע שהיא התחילה לחשוב אותם לא יכלה לעצור.
היא בוכה כשהיא חושבת על איך הגיעה למפגש היכרות תמים. ואיך הוקסמה שם מהרצאתו של ה"מומחה לנפש האדם" . ואך התלהבה מהסדנת מודעות עצמית. ואיך עשתה בתמימות את המבחנים הפסיכולוגיים שהעניקו ל"קצינות המוסר" את הנפש שלה פתוחה ומנותחת על מגש של כסף- את הנפש שלה פתוחה ומוכנה שיעשו בה כרצונה.
כל כך הרבה אנשים חיטטו לה בנפש , תימרנו אותה ועשו בה כבשלהם .
היא בוכה כשהיא חושבת גם על השיחת טלפון עם אמא שלה- כשהיא מסבירה לה שבשביל ההתפתחות האישית שלה ולטובתה אסור לה לפחות לעת עתה לדבר איתה . ולא רק איתה . אלא גם עם כל מי שלא היה חלק מקהילת "חיבור". המדריכה שלה ישבה איתה והסבירה לה שעם כל הצער שבדבר אין מה לעשות, אבל המשפחה מרעילה אותה והיא חייבת להתנתק מהם כדי להגיע לשלימות.
כמה בולשיט. היה בא לה להקיא. להקיא הכל. את כל הזכרונות ממנה. הלוואי והזכרונות האלה לא היו שייכים לה.
ואז היא ממשיכה לבכות כשהיא חושבת על כל ההשפלות ,העונשים ,החובות האינסופיים ,הציתות המעקבים וכל השעות שעבדה בשבילם, נתנה את נשמה לקהילה . ייצגה אותם בבתי משפט ואין תביעה שלא ניצחה . טיפלה בכל הניירת המשפטית . דאגה לגיבוי חוקי לכל הפעולות של "חיבור" ואפילו עזרה לקדם חוקים בנושא כל מיני פעולות שלחלוטין לא היו חוקיות ופוגעות בכבוד האדם וחירותו.- אבל כשאתה גאון במה שאתה עושה מי יכול עליך ? אבל זה לא הספיק לרפאל. כמה שהיא רצתה להשביע את רצונו ושיאהב אותה.זה אף פעם לא הספיק לו .
ובסוף היא גם בוכה על לקס שחנך אותה בתקופת הענישה . על כל הסמים. על כל הייאוש.
הרגעים חלפו והבכי נרגע. היא הרגישה ריקנות גדולה ועמה גם הקלה גדולה . משהו בתוכה השתחרר.
היא מוחה את הדמעות שעוד זלגו לה על הפנים והלכה אל הכביש.
בתוך דקות אחדות היא עוצרת טרמפ.
-"לאן את צריכה ?" מישיר איליה מבט הנהג. בחור צעיר לבוש במדי עבודה .
-"לאן אתה מגיע?"
"לאן את צריכה ? אני שאלתי ראשון"
היא מתחילה לחייך ואומרת בפשטות "לא יודעת "
-"ומצד שני" היא מוסיפה, "אם אני לא יודעת לאן אני רוצה להגיע זה לא משנה לאן אגיע "
"וואי וואי " הוא מתחיל לצחוק "ממש אליס בארץ הפלאות את ! בואי בואי תעלי יא חכמולוגית שמצטטת ספרי ילדים . עוד רגע תתחילי להתכווץ או לגדול לי ."
היא מהססת .
-"נו חבל, אני כבר רואה איך המרפק שלך מתחיל לגדול/ נשבע לך ."
והוא מוסיף "אני מגיע למרכז שאטי אני צריך להתקין שם קו טלפון"
היא צוחקת מתיישבת לידו .
-"וואי איזה ריח יוצא ממך אלוהים ישמור. אם הייתי יודע את זה בחיים לא הייתי עוצר לך"
תוך כדי פתיחת חלון.
-"הו הרבה יותר טוב. למה את כל כך מסריחה אם יותר לי לשאול? כאילו אפשר לחשוב מקלחת . כולה מקלחת . "
– "יש לך איזהשהוא אג'נדה? התנגדות?"
– "מה?" היא אומרת, לא מבינה מה הוא רוצה מהחיים שלה.
-"לסבון!- יש לך אג'נדה או התנגדות לסבון?!?
-"לא!"
-"ולשמפו?" הוא ממשיך להקשות עליה.
אליסון חשבה- לכי תסבירי לו מה זה תקופת ענישה. ולמה לא מתקלחים ובאיזה סיוט היו החיים שלה בשישה חודשים האחרונים.
– לא שום התנגדות. אתה יודע… " היא מלמלה.
הוא מעביר מבט על הרגליים החשופות והמלוכלכות שלה שהיו חנוקות בתוך נעליים סגורות ופשוטות ואז על הפנים המיוזעות שלה ואמר .-" לא. אני כבר לא יודע כלום ."
הוא מוציא סיגריה, מדליק,לוקח שאיפה עמוקה ואומר-"לא יפריע לך אם אני אדליק סיגריה ?נכון?" ומשחרר את העשן .
– "לא יפריע לך אם אני גם ידליק ? נכון?" ומדליקה .
-"דווקא מאוד יפריע." ובלי לחשוב פעמיים הוא שולף לה את הסיגריה מבין השפתיים וזורק אותה מהחלון.
-"מה? למה?!"
ותוך כדי שהוא שואף עוד שאכטה הוא פולט "זה לא נשי."
-"וכי את הורסת לי את כל הקטע הגברי המסוקס שבלעשן. אם את תעשני איתי אנחנו נראה כמו עוד סתם שני טמבלים שמוכנים לשלם כדי למות צעירים יותר. לא שיש לי בעיה למות צעיר כן, רק לא עם שיניים צהובות וסרטן מחורבן בתוך הריאות. את מבינה? לא נשמע לי דבר נחמד."
-וכשאתה מעשן לבד?"
והיא עושה תנועה של "- אני – באה – להוציא – עוד – סיגריה – בוא – נראה – מה – תעשה ".
-"תיזהרי ממני, הדבר הבא שיעוף מהחלון זה כל החבילה. והבאה בתור תהיה את " אמר בנימת אזהרה .
-"וכשאני מעשן לבד- אני סקסי וגברי . כמובן , אני סקסי וגברי בכל מקרה. זה פשוט מוסיף עוד נופח לכל העניין. וחוץ מזה שלי יש את הזכות לעשן רק מעצם זה שאת מדיפה כזה סירחון שמצריך סיגריה- או – כדי לנסות להפיג קצת את הריח -או- כדי לנסות להרוג את החוש ריח שלי."
-"מה השם שלך?"
-"אליסון ג'ון."
– "מה זה השם הזה?" הוא מתחיל לצחוק שוב.
היא קצת נעלבת "למה איך כבר קוראים לך ?"
-"השם שלי זה לי שזה קיצור של לור – שככה קוראת לי האקסית שלי . שזה קיצור של לורי שככה קוראים לי החברים וככה אני בדרך כלל קורא לעצמי. שזה קיצור של לוריאנס שהיחידים שקוראים לי ככה הם ההורים שלי . אבל זה בסדר אני לא סובל מזה. כי לא ראיתי אותם כמה שנים טובות . מעניין אם הם עדיין בחיים כשאני חושב על זה . "
-"שיט , שיט , שיט . "
ניידת משטרה מתקרבת במראות של הרכב .
-"כבר הזכרתי לך שיש לי רובה שאט גאן , שתי עציצים של גראס וגופה בתא מטען?"
-"מה ?! אתה צוחק עלי?!"
-"משטרה! עצור בצד!"
המכונית מאטה ועוצרת בצד הדרך.
והוא מעיר-" לא רק לגבי הרובה השאט גאן צחקתי."
-"לא, אתה לא נורמלי"
-"טוב סתמי ותשארי רגועה."
-"רשיונות בבקשה."
זכויות שמורות.
תגובות (0)