המלאך האבוד| פרק 22 , חלק א'.

השבוע שלפני המשחק המכריע היה כמו גיהנום רצוף בשבילי. לא הצלחתי לישון, בכלל.
הלילות שלי היו מלאים בהתהפכויות מצד לצד, בכאבי ראש נוראיים ובפרצי עצבים על עצמי על כך שאני לא מצליח להירדם. פול קנה לי כמה כדורי שינה שהצליחו להרגיע אותי ולגרום לי לישון ארבע שעות רצופות בלי להתעורר באמצע. בקושי תיפקדתי ביום יום, הייתי תמיד עייף ועצבני עם עיגולים שחורים וגדולים מתחת לעניי. קיוותי שהמשחק הארור הזה כבר יעבור ושהשינה תחזור אליי.
יום לפני המשחק התעוררתי בחמש בבוקר, אחרי שהשפעת כדור השינה שלי פגה. ביליתי עוד רבע שעה בהתהפכות מצד לצד בתיקווה שארדם שוב ואז התייאשתי וקמתי, מתחיל את היום שלי מוקדם מידי, כרגיל.
ברגע שירדתי לקומה הראשונה הבנתי שמשהו מוזר קורה שם. שמעתי רעש של ניילון ניקרע ואת פול נאנח ורוטן.
" מה לעזעזל אתה עושה?", הקול שלי הקפיץ את פול שעמד מול עץ אשוח ענקי באמצע הסלון שלנו וניסה לתלות כדורים גדולים וצבעוניים על ענפיו.
" דן! חתיכת חמור כמעט הפלתי הכול", פול רטן ותלה כדור אדום.
"מה זה?", המשכתי לשאול ונעמדתי לידו מביט בעץ האשוח. אני חושב שלא ראיתי את העץ הזה לפחות שש שנים, מאז מותה של אימו לא נהגנו לקשט עצי אשוח.
"אני יודע שאתה מנותק מהעולם בגלל הכדורגל, אבל מחר זה הכריסמס! וחשבתי שיהיה נחמד אם פעם אחת נחגוג כמו שצריך!", פול חייך אליי חיוך גדול מידי בשביל חמש בבוקר.
"נכנס בך שד?", מלמלתי בעייפות והפלתי את עצמי על הכורסא הקרובה.
"נו קדימה דן! לא חגגנו את הכריסמס שנים!", פול זרק לעברי כדור בצבע כחול, "בוא תעזור לי לקשט!".
"אבל למה בחמש בבוקר?", יבבתי.
"אני חושב שגם לי יש הפרעות בשינה", פול נראה מהורהר כמה דקות, "מה אתה חושב? נתלה גם כמה סוכריות? ואיפה נשים את הפסלון של סנטה?".
יופי. זה בדיוק מה שהיה חסר לי בבוקר הזה! דילמת הסנטה…
קמתי באי חשק והצטרפתי לפול, לא רציתי להרוס לו את המצב רוח המרומם שלו וביחד קישטנו את העץ הדבילי.
"מה אתה אומר?", פול שאל בסיום ונראה מרוצה. העץ היה מלא עד אפס מקום, כולו מנצנץ וזוהר.
"איפה מצאת את כול הקישוטים האלה?", שאלתי.
"הכול היה שמור במחסן. רוזי אמרה שאמא שלך תמיד קנתה קישוטים חדשים ושמרה אותם במחסן לשנה הבאה", פול ענה וגרם לי לחייך, הלוואי שאמא שלי הייתה פה כדי לקשט את העץ הזה איתנו.
"מה דעתך על ארוחה חגיגית מחר?", אם חשבתי שההתלהבות שלו תיגמר בעץ האשוח טעיתי בענק. אף פעם לא עשינו 'ארוחה חגיגית' לכבוד הכריסמס מהסיבה הפשוטה שהיינו רק שלושה אנשים בבית הזה – אני פול ואנדרו. אני ואנדרו סירבנו לשבת ביחד באותו השולחן ובגלל זה כול אחד מאיתנו חגג את הכריסמס לבד בחדרו, צופה במרתונים של סרטי משפחה בטלווזיה.
"אמ" נחרתי, פול שכח מהסדר הכריסמס הקבוע שלנו?
"דיברתי עם אבא שלך והוא לא חוזר הביתה עד סוף החודש", פול אמר בהתלהבות, "אז חשבתי לעצמי שהשנה זה צריך להיות שונה! נזמין כמה חברים קרובים וסוף סוף נחגוג כמו משפחה נורמלית!".
"אבל אנחנו לא משפחה נורמלית -"
" אל תיהיה ילד מגעיל! כבר דיברתי עם רוזי והיא תעזור לנו בבישולים-"
"תעזור לנו?", קטעתי אותו. "אני לא מבשל שום דבר!".
פול התעלם ממני לגמרי והמשיך בדבריו, "אני רוצה להזמין את רון, ואתה תוכל להזמין את הג'ינג'ית שלך! איפה היא דרך אגב? עדין ישנה?".
גילגלתי את עני, "דבר ראשון קוראים לה אדיסון ולא, היא לא נשארה לישון כאן".
"למה הג'נג'ית לא נשארת לישון אף פעם? אני רוצה להכיר אותה!". אוי אלוהים, איך אני סובל אותו במשך כול השנים האלה?
"יש לה שם -"
"אה ותקרא גם ללוסי לארוחה".
"פול!!!", ניסיתי למחות אבל פול כאילו התעופף בעולם משלו והמשיך לברבר ולדבר על ארוחת החג מחר. האמת היא שזה דווקא יכול להיות נחמד חשבתי לעצמי. אני אתקשר לאדיסון ואזמין אותה…וגם את לוסי.
מאז אותו ערב במועדון אני ואדיסון ביחד. טוב, תלוי בהגדה שלכם ל'ביחד'. אני יוצאים ונפגשים והיא באה אליי כמעט בכול ערב חוץ מהימים שהיא בצילומים.
היא בחורה בת גילי שרק התחילה את קריירת הדוגמנות שלה ורוב הזמן היא נוסעת מסוכנות לסוכנות ומנסה להרשים מישהו. אני לא חושב שהקשר בנינו יתפתח למשהו רציני, אבל נחמד לי איתה וזה בדיוק מה שאני צריך – בחורה שתגרום לי לשכוח מההיא שמרעידה לי את הלב.
ואם כבר מדברים על ההיא…סיפרתי ללוסי על אדיסון ביום שבו היא השתחררה מבית החולים לביתה. אמרתי לה שאדיסון עוזרת לי לשכוח את מל וקיוותי שהיא תאמין לשקר הזה. ללוסי נדמה היה שלא אכפת אם יש לי מישהי או לא והיא פירגנה ואמרה שהיא מקווה בשבילי שזה יצליח.
ועכשיו אני חושב שארוחת החג מחר תיהיה הזדמנות מצויינת להכיר בין שתיהן, קיוותי שזה יעזור גם לי להבין שלוסי היא כבר לא אופציה בשבילי – עברתי הלאה, ואולי זה מה שיפסיק את המחשבות על לוסי כול לילה ויחזיר לי את השינה שלי.
"דן?", פול נפנף עם ידו מול הפרצוץ שלי.
"אה? כן, בסדר פול. שיהיה….אזמין את אדי ולוסי", ניסיתי להראות לו שלא ריחפתי בזמן ההסבר המייגע שלו על מה צריך לבשל.
"שאלתי אם יפריע לך שאדין יבוא", ברגע ששמעתי את שמו של אדין הרגשתי את דמי מתרתח.
"ממש לא! פול אני נשבע לך שאם אתה מזמין את הב-"
"אולי דיי כבר? עברו חודשיים!", פול הרים את קולו.
"נו אז מה? אולי תזמין גם את מל על הדרך?!", לא נשארתי חייב.
"הוא לא אשם במה שקרה עם מל!"
"לא אכפת לי!"
" דן! אין לו כאן אף אחד!!!", עכשיו פול כבר צעק, " כמה זמן אתם מתכוונים להמשיך עם הריב האדיוטי הזה? הייתם החברים הכי טובים וקרה מה שקרה, תמשיכו הלאה! תוותר על האגו שלך פעם אחת ותשלים איתו".
שתקתי, לא ידעתי מה לענות לפול, אני אשקר אם אומר שלא חשבתי על אדין במהלך החודשיים האחרונים. כמה פעמים במהלך האימון רציתי לדבר איתו, להחליף איתו מילה, או סתם לתפוס את מבטו ולצחוק כשיאן היה צועק ויורק לכל עבר. אבל לא הצלחתי לנצח את האגו שלי ולגשת ראשון לאדין.
בסופו של דבר רק משכתי בכתפיי והתרוממתי, מתכוון לחזור בחזרה לחדרי והתחיל להתארגן לאימון.
" דן?", פול צעק אחריי כשהתחלתי לעלות במדרגות.
"תזמין אותו. אבל זה לא אומר שנתחיל לדבר", מיהרתי לעלות במדרגות לפני שמוחו המעוות של פול יחשוב על רעיון חדש ויגרום לי לשבת ולאכול מחר עם השטן, או יותר גרוע – עם מל.

תקופת החגים באנגליה השביתה כמעט את כולם. האוטובוסים עבדו במתכונת מצומצמת, החנויות נסגרו חמש שעות לפני הזמן הרגיל, בתי הספר יצאו לחופשה ארוכה בת שלושה שבועות. ותשעים אחוז מתושבי אנגליה היו בחופשה והסתובבנו בפארקים או יצאו לקניות מוקדם בבוקר. כמובן שאני הייתי בעשר האחוז של האנשים חסרי המזל שדווקא עבדו בתקופת החגים. ולא סתם עבדתי; יאן התעלל בנו יותר מהרגיל, או יותר נכון – התעלל בי יותר מהרגיל.
הקבוצה הצעירה של האקדמיה קיבלה חופש לארבעה ימים ואני, אדין, תומס, ואנטוני צורפנו לקבוצה הבוגרת שמתברר שלא קיבלה חופש אף פעם.
עדין התקשתי לעמוד בקצב של הבוגרים. הם היו מיומנים ממני, המסירות בניהם היו כמעט מושלמות ונראה כאילו הם קוראים את המהלכים אחד של השני.
למזלי היה לי את רובין, שבכול אימון שאליו הצטרפתי ניסה למשוך אותי למעלה ותמיד מסר לי; גם כשלא היה צורך בכך. הקור באותו בוקר לא עזר לתחושת המרירות שלי וניסיתי להפסיק לרעוד תחת מבטו הנוקב של איגנסיו, שלא הפסיק לבחון אותנו לצרוח על כול מסירה לא טובה. הבן אדם היחיד שנראה יותר מדוכא ממני על המגרש היה אדין שפספס כול מסירה שמסרו לו, בעט ברשלנות והרגיז את יאן ואיגנסיו עד כדי כך שאיגנסיו צרח עליו " אתה כישלון" מול כולנו.
אחרי חמש שעות תמימות איגנסיו שרק במשקורית שלו וכולנו נעמדו מולו, מזיעים ועייפים.
"אני אפילו לא אתחיל להעיר לכם ולומר עד כמה המשחק נראה גרוע מהצד. אני מקווה מאוד שאלוהים יהיה בצד שלנו במשחק מחר, כי אחרת כול אחד כאן ישלם על כך ביוקר! אני לא מוכן להפסיד יותר בשום משחק! אנחנו מוכרחים להתמקם בראשות הטבלה אחרי תקופת החגים!", עניו נעצו בנו מבט רצחני.
" אתם משוחררים להיום. אל תשכחו לבקש השנה מסנטה קצת כישרון, חבורה של אפסים!".
במלתחות לא היה אחד שלא קיטר על ההתנהגות הבזויה של איגנסיו, מתברר שאפילו הסגל הבכיר חשב שהוא חזיר נפוח שרק יודע לאיים.
" צריכים לגרום לבעלים לפטר אותו", שמעתי את גלן גרין, השוער הראשי שלנו, אומר. "הוא פשוט חתיכת חזיר שלא מכבד אותנו".
"היי רובין אתה הקפטן! תעשה משהו", אחד מהבחורים צעק ואני הבטתי לעבר רובין שנראה אבוד ועצבני.
" אני יכול לנסות לדבר עם המנהלים", הוא צעק בחזרה, "ואז יעיפו אותי וימנו אחד מכם להיות קפטן ואז אולי אתם תעשו משהו".
מצד ימין שמעתי מישהו נאנח בכבדות ובזווית העין קלטתי את אדין שפתח את הלוקר שלו לא רחוק ממני.
" איזה באלגאנים כאן במאדינה זה", הוא מלמל כמעט לעצמו, "אנגלייים טיפשים".
לרגע רק נעצתי בו מבט וברגע השני התחלתי לצחוק ולא הצלחתי לעצור. אדין הביט מסביבו כאילו מחפש את מה שגרם לי לצחוק ואז פלט "מה?".
" אי פעם תשפר את האנגלית שלך?", אמרתי מבעד לדמעות שזלגו מעניי מרוב צחוק. התגעגעתי לאנגלית המעוותת שלו בטירוף, אך לא יכולתי להודות בזה.
"אה…אני…", אדין האדים מעט ואז השפיל את ראשו, " אני להפסיק ללמוד בגלל אימונים הרבה".
צחקתי שוב, " אוקיי, בסדר. אז נדבר בנינו ותשפר אותה שוב".
אדין הביט בי עם עניים פקוחות לרווחה, "אנחנו שוב מדברים?".
"פול הזמין אותך לארוחה מחר, לא?", הוצאתי מגבת לבנה מהלוקר שלי וטרקתי אותו.
אדין רק הנהן, "דאניאל! אני מאוד מאוד להצטער!", הוא נראה כמו ילד בן ארבע שהלך לאיבוד.
חייכתי אליו, "לאט לאט אדין, אנחנו נחזור לפעם", טפחתי קלות על כתפו ונכנסתי למקלחת הראשונה שהתפנתה.