חדר 346 – פרק 6 .

"המצלמות מנוטרלות" אמר ג'ורג' כשחזר לחדר.
ראיין ואני נאנחנו בהקלה כשישבנו על הספה ואז הבטנו אחד בשניה.
"טוב זה היה קרוב.." ראיין אמר לי.
"מאוד" צחקתי.
"טוב מחר אנחנו עוזבים" הודיע ג'ורג'.
"כבר מחר?" התרומם ראיין.
"כן, מסוכן להישאר כאן כשאליסון איתנו.." הסביר ג'ורג'.
"תקשיבו. אני לא רוצה להישאר" אמרתי להם ונעמדתי.
"מה זאת אומרת לא רוצה להישאר, את לא הולכת לשום מקום אלי" ראיין נעמד גם הוא.
"אני סתם עול, אני אסתדר, אני בטוחה שהשוטרים כבר הלכו ואני יכולה לצא…"
"אדון ראיין" נשמעו דפיקות בדלת, "אני..אני לא רוצה להציק אבל זה אני סמי..אתה פשוט שחכתי לתת לי חתימה, והבת שלי שמעה שאתה כאן אז.." השוטר הארור צעק מבעד לדלת.
ראיין הסתכל עליי במבט תחמני, "הוו את חושבת?" הוא לחש.
נאנחתי והתיישבתי על הספה בחזרה.
ג'ורג התיישב לידי כשרייאן הלך לפתוח לשוטר האידיוט את הדלת.
"את לא עול" התחיל לומר לי ג'ורג' בחיוך "למעשה, אני חושב שאת תעשי טוב לראיין, אף פעם לא ראיתי אותו כזה…דבק במטרה, הוא באמת מאמין שהוא יוכל להגשים לך את החלום. אז.. תני לו, שניכם תרוויחו מזה בסופו של דבר" הוא קרץ לי.
"אתה חושב?" שאלתי אותו בחיוך.
"אני מכיר אותו כבר שלוש שנים.. אני בטוח." הוא לחש לי באוזן ואני צחקקתי.
"אחמ" כחכוח גרונו של ראיין גרם לנו להרים אליו את ראשנו לא מבינים.
"ג'ורג', אין לך איזה עבודה לעשות?" שאל אותו ראיין.
ג'ורג' כיווץ את גבותיו וקם במהירות מהספה, ועוד לפני שהספקתי להבין מה קרה כאן הרגע הוא נכנס לאחד החדרים וטרק את הדלת.
"למה אתה מדבר אליו ככה?" התעצבנתי.
"איך ככה?" החזיר לי ראיין באותו נימה.
"ככה!" הצבעתי עליו.
"אני מדבר אליו רגיל, ואני מציע שתפסיקי לפלרטט איתו כי אולי הוא לא סיפר לך… אבל הוא נשוי!" הוא אמר לי בכעס.
כיווצתי את גבותיי באי הבנה.
"מה עובר עלייך?" קמתי מהספה במהירות ונכנסתי גם אני לאחד החדרים שהיו בסוויטה.
רק היום בבוקר רדפו אחריי שוטרים, ועכשיו אני בסוויטה במלון הכי יקר בניו-יורק הולכת להגשים את החלום שלי עם כוכב מפורסם.. מה קורה פה לעזאזל?
אני מרגישה שזה חלום שאני חייבת להתעורר ממנו, דחוף.
התקדמתי לעבר החלון. מיליוני אנשים וילדות היו בחוץ.
שלטים של רייאן לאבין ומשטרה שמנסה להרגיע, ולחשוב שבנוסף לכל זה הם מחפשים אותי..
איזה מצב דפוק.
שכבתי על המיטה כשאני מנסה לחשוב בצלילות. אני לא בטוחה במה שאני עושה. אבל מה שבטוח, זאת האפשרות היחידה שלי לצאת מכאן..
דפיקות חלשות נשמעו על הדלת לפני שראיין פתח אותה והציץ.
"אפשר להיכנס?" הוא שאל.
"אתה זה שמשלם על הסוויטה הזאת.."
הוא חייך ונכנס לחדר.
"מצטער שהייתי דפוק, לא הייתי צריך להגיד את זה.. הערה לא במקום.." התנצל והתיישב על קצה המיטה.
"זה בסדר" התרוממתי לישיבה גם אני.
הוא צחק.
"זה מוזר שאני מכיר אותך פחות מ24 וכבר יש לי על מה להתנצל בפנייך" הוא אמר.
"זה בסדר, אני לא נפגעתי.. זה פשוט היה.. מוזר..,אני מניחה" אמרתי לו.
"היי, אני רק רציתי שתדעי" הוא התחיל להגיד והסתכל עליי.
"שאת באמת לא עול, תחשבי על זה בתור..מתנת יום הולדת.." הוא אמר.
צחקתי במרירות, אף פעם לא קיבלתי מתנה ליום הולדת.
"זה מצחיק כי, היום זה באמת היום הולדת שלי" אמרתי.
"היום? היום את בת 18?" הוא שאל.
הנהנתי.
"לעזאזל אנחנו חייבים לחגוג"