מעמד חברתי- פרק 19

-נועה-:
"אל תשכחי, היום בערב אצל מאי." אמרה לי תמר כשאנחנו הולכות לכיוון הרכבים של י"ב. למרות כל מה שקרה בבוקר הייתי בפוקוס מוחלט. חייכתי אליה, היא נתנה לי נשיקה קלה בראש ונפרדה ממני. עמדתי להיכנס לאוטו כשהטלפון צלצל. אמא התקשרה, ואני בדרך כלל שונאת לדבר בטלפון בישיבה, אז התחלתי ללכת הלוך וחזור בתוך החנייה. השיחה לא נגמרה טוב, אני לא בטוחה מה היה בה אבל היא נורא כעסה על משהו, והוציאה את כל העצבים שלה עליי, וכתגובה אני ניסיתי לשמור על עצמי ולא להקשיב לכל זיבולי הפה שלה אבל התחלתי לבכות. התעצבנתי שממשהו שלא קשור אליי היא מוצאת לנכון לכעוס עליי. זה לא קרה כבר הרבה זמן, כבר חשבתי שהיא בתקופה הפחות משוגעת שלה. ככה היא כשהיא בעבודה כל כך תובענית, לפעמים זה בא על חשבון הילדים שלה.
"נועה?" שמעתי קול כשנשענתי על האוטו אחרי השיחה הזו. ניסיתי להרגיע את עצמי ואת הדמעות. זה קשה לחיות עם מישהי כל כך פרפקציוניסטית, וכל כך דורשת. זה קשה לפעמים להיות שק האיגרוף הנוח ביותר להוציא עליו זעם מלקוחות, ובוסים ואנשים מעצבנים. הרמתי את ראשי וראיתי את עומר מסתכל עליי מודאג. חייכתי לעצמי חיוך קטן ומחיתי את הדמעות, בזמן שהוא מתקרב אליי.
"מה קרה?" הוא שאל אותי.
"סתם, ריב עם אמא, היה ועבר." הוא הנהן אליי ועמד עדיין מרוחק קצת ממני.
"זה בסדר, אתה יכול להתקרב, אני דווקא אשמח לדבר איתך עכשיו." הוא חייך חיוך גדול ובא להישען על המכונית לידי. הנחתי את ראשי על כתפו בטבעיות, כאילו אנחנו ככה כבר שנים, והוא ליטף את גבי עם ידו.
"לא מצאתי אותך כל היום כדי להתנצל." הוא אמר. חייכתי לעצמי. קודם כל חייכתי כי זה אומר שהוא באמת חיפש אותי מעצמו, ובאמת היום הייתי קצת מנותקת מהחברה כי ישבתי המון עם החברות שלי, ודבר שני ידעתי למה הוא מתכוון. אחרי המיצג המפדח של התלמידים היום בבוקר, כולם התגודדו מול לוח המודעות. כל אחד בדק מי היה 'עושה המעשים הטובים שלו'. אחרי שבדקתי את שלי, והתכוונתי לבוא אליה ולהגיד לה תודה ענקית, חיפשתי בטור של ה"גמדים" כמו שקראתי לזה, כמו בגמד וענק, את השם של ערן. חיפשתי מי היה הבנאדם שהיה אמור לעשות בשבילו את הטובה, מי היה זה שרצה לגרום לי ולערן להיפגש, ושלח את עומר כדי שיגרום לזה לקרות. כשראיתי את השם של בר מופיע באותה שורה יחד עם השם של ערן פתאום הכל הובן לי. לא סתם עומר בא והתקרב אליי ורצה לדבר איתי, לא סתם בר לא יכול היה להתמודד עם לבקש ממני את הבקשות של עומר. הוא היה הראש שמאחוריי עומר, אבל לא היה נוכח בשאר השיחות. מה שהדהים אותי זה שהקשר שלי ושל עומר נרקם עצם האישיות שלו, לא שהיה לו מישהו שהכווין אותו מבחוץ מה להגיד ואיך להגיד. חלק קטן בתוך כל השיחות היה לנסות לגרום לדבר הזה לצאת לפועל, אבל בעצם אני צריכה להגיד לבר תודה על שבזכותו הכרתי את עומר.
"אתה חבר טוב אתה יודע? צריך הרבה אומץ בשביל לעשות את מה שעשית."
"למה את מתכוונת?" הוא שאל והסתכל עליי.
"בהתחשב במה שראיתי, שבר אמור היה להיות האדם שידבר איתי בנוגע למה שרציתם לעשות בשביל ערן, ואתה במשך כל השבוע הזה העמדת פנים שזה אחרת, כדי לעזור לחבר, ובדרך דיברת עם מישהי שבוא נגיד את האמת, די פחדת ממנה.. צריך בשביל זה אומץ."
"בשיחות הראשונות שלנו הייתי הרבה יותר נוקשה, אני מודה, לאט לאט נפתחתי. גרמת לזה להרגיש נכון, שצריך להיפתח בפנייך. אני מצטער שלא יכולתי להגיד לך ישר מה היה, מצטער אם גרמתי לאיזה עוגמת נפש מסוימת, ואני עוד יותר שמח שמה שרצינו שיקרה בסופו של דבר לא קרה."
"למה?" שאלתי אותו בחיוך.
"כי את יותר מידי טובה בשבילו, לא מגיע לו לזכות במישהי כמוך, בטח לא אחרי ההתנהגות שלו. צ'יפרנו אותו יופי בבילוי עם החברים הטובים שלו, בעיניי זה מספיק." הנהנתי אליו בחיוך ושתקתי.
"אגב, המתנות שלך היו אדירות. אני הלכתי ביחד עם בר למשחק כדורסל, את לא מבינה באיזה אנרגיות היינו שנינו, וכמה שנינו היינו צריכים את זה. המתנות שלך היו מדהימות, אני לא יודע איך בכלל חשבת עליהן."
"יש לי את המקורות שלי," צחקתי, "אבל אני שמחה שהוא אהב אותן. הייתי שמחה אם הוא היה בא ומדבר איתי על זה בעצמו.." נאנחתי, "כנראה שהוא ממש מתבייש ממני, או ממש לא בא לו לדבר איתי אחרי כל מה ש.." אמרתי ועצרתי בעצמי. השתעלתי שיעול קטן. אני לא יודעת מה עומר יודע ומה לא, ובמשך השיחה הזו לא הסגרתי את הסיבה האמיתית שאני חושבת שלבר לא היה האומץ לבוא ולדבר איתי, אלא שהוא כנראה כמו עומר פשוט פחד לגשת למישהי ממעמד חברתי אחר. קיוויתי שעומר לא חכם מספיק כדי לשמוע את מה שאמרתי וכדי שהוא ישאל על המשפט שאמרתי. שתקתי ורציתי שהרגע הזה יעבור.
"אני יודע על מה שקרה." אמר לי עומר בלחש והסתכל ימינה ושמאלה כדי לראות אם לא צופים בנו, או שומעים לנו. הנהנתי אליו בשתיקה. זה נושא שאף פעם לא דיברנו עליו, לא דיברתי עליו עם איש. ידעתי שעוד מישהו בעולם יודע, אני לא יודעת אפילו כמה. אני יודעת שאני סתמתי את הפה, ממני אף אחד לא שמע על מה שהיה בלילה הזה. תמיד ידעתי שעומר קשור לבר, שהם חברים, לא ידעתי שהם חברים כל כך טובים. הרגשתי שזה כמעט הנושא האחרון שעוד נשאר לנו לדבר עליו לפני שאני סומכת עליו במאה אחוז, לפני שהוא יודע עליי דברים באמת, לא כמו השאר.
"הוא עוד חושב על זה?" שאלתי אותו.
"אני מצטער נועה," הוא אמר, "זה לא דברים שאני יכול להגיד. אני מרגיש שאני אאבד את האמון שלו אם אפתח את הפה. זה משהו שהוא בין חברים, מקווה שתסלחי לי." הנהנתי אליו. הוא מכיר אותי כלום זמן יחסית לקשר שלו ושל בר, ברור שהוא צריך להישאר מחויב לפחות לקשר אחד. קמתי ממקומי והסתובבתי אליו, עומדת כשהוא עדיין נשען על המכונית.
"אני חושבת שאסע הביתה," חייכתי, "אני צריכה לראות שאמא לא שברה כלום או.. אתה יודע."
"אנחנו בסדר?" הוא שאל מודאג. הנהנתי אליו ברוגע והצעתי לו טרמפ הביתה. הוא אמר שהוא מסודר, ושממילא הוא לא נוסע כרגע הביתה כך שאין צורך בטרמפ. חייכתי, נתתי לו חיבוק קצר ונכנסתי לאוטו. כואב לי שאני לא יודעת כלום והוא יודע יותר ממני כרגע, כואב לי שאני גם כנראה לא אמצא את התשובות. בכל הדרך הביתה ניסיתי לחשוב מה הוא יודע, הרי אם הוא ובר כאלה חברים טובים שבר סיפר לו על מה שהיה, אז כנראה שהוא יודע אם הוא גם ממשיך לחשוב על זה. לא חשבתי על מה שהיה בינינו בכזו אינטנסיביות כבר הרבה זמן, הכל צף מחדש בגלל שבוע המעשים הטובים.
בזמן שהתארגנתי והתלבשתי לקראת מפגש הבנות אצל מאי שמעתי צלצול בדלת. אמא צרחה לי שהיא במקלחת, ומכיוון שהיינו רק היא ואני בבית, הייתי צריכה להפסיק להתעסק בעגיל שלא נכנס לי לאוזן ולרדת לכיוון הדלת.
"שנייה," קראתי, התקדמתי לדלת, סובבתי את המנעול ופתחתי אותה.
"היי נועה." אמר בר בחיוך, כשהוא לבוש בחולצה יפה ומחזיק שתי שקיות נייר חומות בידיים. הפה שלי קפא, אבל סימנתי לו בתנועות ידיים שהוא יכול להיכנס פנימה. הוא חייך אליי, לקח כמה צעדים לכיוון הבית וסגרתי את הדלת מאחוריו.
"אני מצטער שהגעתי בלי התראה, פשוט חיכיתי לטיימינג המתאים כדי לדבר. את יוצאת לאנשהו?" הוא שאל אותי. עדיין לא האמנתי שהוא עומד מולי, בתוך הבית שלי. הרחתי את הריח שלו שנשאר כשהוא חלף על פניי ונכנס לתוך הבית, ריח דומה לריח של אותו ערב.
"זה משהו שאני יכולה לבטל," היו המילים הראשונות שהוצאתי מהפה, "אני שמחה שאתה פה."