"תן לי עוד סיבה לנשום" – עונה שניה, פרק ארבעים ואחד

פרק 41 – לנצח, או שאולי לא?

צעדתי בחשש על השטיח האדום, רגליי רועדות וליבי מנתר בחזי.
אליאב עמד שם, בחופה, יפה מתמיד. מבטו נעוץ בי וחיוך משועשע מרוח על פניו היפות. חייכתי חיוך קטן גם אני. איזה שמוק, הוא צוחק עליי.
כעבור כמה שניות שהרגישו כמו נצח, נעמדתי לצד אליאב, כל גופי רועד מהתרגשות ולחץ.
אליאב הנמיך את ראשו ולחש לאוזני,
"את נראת יפייפיה, בייבי. אם לא היינו מול מאה חמישים אנשים, הייתי מזיין אותך על במת החופה." סומק הציף את לחיי.
הרמתי את מבטי אליו וקירבתי את ראשי לראשו,
"תוכל לעשות את זה בירח הדבש שלנו, אולי." חייכתי בשובבות והצמדתי נשיקה רכה לשפתיו. אליאב נאנח אל בין שפתיי, בדיוק שהרב החליט לכחכך בגרונו, כדי לגרום לנו להפרד אחד מהשניה.
"אז, הנה אנחנו עומדים כאן, תחת כיפת השמיים," הרב הרים את ידיו וצחק,
"מחתנים את הזוג היפה והצעיר הזה," הוא הניח את ידו על כתפו של אליאב ושפשף אותה בחיבה. צחקקתי בשקט.
קריאות עידוד נשמעו מקרובי המשפחה שצפו בנו ומחאו כפיים בהתלהבות.
"אני רציני, אולי תשאיל לי אותה?" הרב שאל את אליאב, אני ואליאב צחקנו, וכולם איתנו. לחיי האדימו קלות, בזמן שאליאב מחץ אותי אליו,
"אני מצטער, אני חייב לשמור על הבובה הזאת." הוא נשק לראשי ברכות. צחקתי במבוכה והנחתי את ראשי על חזהו של אליאב,
"טוב, היא בהחלט בובה." הרב קרץ לי. הרגשתי את גופו של אליאב רועד מצחוק.
"אז נתחיל?" הוא שאל. אני ואליאב הנהנו במהירות, והתרחקתי ממנו מעט.
כעבור עשר דקות של ברכות, שתיה מכוס, ועוד קישקושים רבים, הגענו לחלק המרכזי.
"האם אתה, אליאב פלדמן, לוקח את תום לוי, להיות אישתך, לנצח נצחים?" הרב חייך חיוך רחב והעביר את מבטו אלי. הוא שלח לי מבט חמים ורך, שגרם לי להרגיש רגועה.
הוא כל כך חביב.
"כן, אני כן." אמר אליאב בביטחון, מרים את מבטו לכיווני ומחייך חיוך רחב,
"אפילו לאחרי הנצח." אמר בשקט. שמענו ייבובים נרגשים מבני משפחתנו.
"האם את, תום לוי, בוב'לה, לוקחת את אליאב פלדמן לבעלך, בטוב וברע, לנצח נצחים?" הרב הביט בי בחיוך.
"ברור," צחקקתי בשקט והנהנתי במהירות.
"קח את הטבעת, אליאב." הורה הרב לאליאב. אליאב לקח בידיים יציבות את הטבעת.
"תחזור אחרי, הרי את,"
"הרי את,"
"מקודשת לי,"
"מקודשת לי,"
"בטבעת זו," הרב קרץ לי עוד פעם אחת. הרגשתי דמעה זולגת על הלחי שלי.
"בטבעת זו,"
"כדת משה וישראל."
מבטו של אליאב הורם אלי, הוא התקרב אלי במעט ולחש, בשקט,
"כדת משה וישראל."
הוא ענד על אצבעי את הטבעת,
"תשבור את הכוס!" צחק הרב. מבלי הרבה דיבורים, אליאב שבר את הכוס, הרים את ההינומה שלי מפניי והצמיד את שפתיו לשפתיי.
לרגע אחד, התנתקתי מכל המסביב.
לב פועם במהירות, פרפרים מתעופפים בבטני, זיקוקי דינור מתפוצצים בליבי.
ידו של אליאב עלתה אל אחורי ראשי והצמידה אותי אליו עוד יותר, ידיי נכרכו סביב צווארו.
הדמעות זלגו על לחיי באיטיות, ולרגע, לא היה לי אכפת שהאיפור ימרח. הדבר היחיד שרציתי זה להיות שם, בידיים של אליאב, נאהבת על ידיו.
לנצח.
***
"כל כך יפים, כל כך!" חני, אמא של אליאב, קפצה עליי וחיבקה אותי חיבוק מוחץ. צחקתי בשקט וחיבקתי אותה בחזרה.
לא הכרתי את חני כל כך טוב, אליאב לא אהב להיות איתם בקשר נחרץ, אבל היא כן הייתה אישה נחמדה.
"חניל'ה, את מוחצת אותה למוות!" אלי, אבא של אליאב, צחק. גם אלי נחמד, אך אני לא כל כך מתחברת אליו.
"אמא, אבא, ראיתם את אורי?" שאל אליאב. החיוכים שלהם נמחקו מפניהם,
"כן, הוא ברחבה." אמרה חני וחייכה חיוך קטן ומאולץ. אליאב הנהן והסטתי את מבטי אל הרחבה. עדיין לא התחילו הריקודים, אבל ראיתי את אורי מדבר עם ילדה שנראת בגילו.
צחקתי בשקט,
"רואים שהוא אח שלך."
"את חושבת שהוא מחמיא לה על התחת שלה?" שפתיו של אליאב נשקו לצווארי ברכות. צחקתי והנחתי את ראשי על חזהו,
"אני חושבת שהוא מדבר איתה על הציצי שלה."
"את יותר גרועה ממני, תום." צחק אליאב והניח את ידו על ישבני. נשימתי נעתקה, בדיוק ברגע בו הוא התחיל לסחוט את ישבני. אנחה קטנה נפלטה מפי,
"אין יותר גרוע ממך." הסתובבתי אליו והדבקתי לשפתיו נשיקה קטנה,
"אנחנו הזוג הכי גרוע שקיים," צחק אליאב אל שפתיי,
"ואני גאה בזה." הנחתי את ידי על הלחי שלו וליטפתי ברכות את הזיפים הקטנים שגדלו על לחיו.
לפתע ראיתי שיער מוכר יושב בשולחן החברים הקרובים, אליאב קלט את מבטי ולחש,
"תום-"
"זאת אופיר?" שאלתי בפאניקה. קירות הדר מתקרבים אלי, נשימתי הופכת מהירה.
"כן, אני הזמנתי אותה." אמר אליאב בחשש.
הלחץ בחזי גובר, נקודות שחורות מופיעות מול עיניי, ראייתי מטשטשת.
רגליי רועדות, הגוש בגרוני גדל וחונק אותי. השתחררתי מידיו של אליאב ורצתי לכיוון השירותים, נכנסתי לתא והתיישבתי על הרצפה, נאבקת עם נשימתי. העיגולים השחורים לא נעלמים, הנשימה לא חוזרת, הפאניקה לא עוברת.
דמעות זולגות במורד לחיי, ידיי עולות אל ראשי ואוחזות בו החוזקה.
לפתע בחילה עלתה בי, רכנתי אל השירותים והקאתי, הדמעות מכתימות את לחיי אך ההקאה גורמת לשחרור הלחץ שהצטבר בחזי. כל גופי מזיע, אני בקושי ונושמת.
"הצילו!" יבוב מר וחלש נפלט מפי, המחנק גובר והקירות הולכים וסוגרים עליי.
שוב בחילה עלתה בי, רכנתי אל השירותים והקאתי את כל תכולת קיבתי.
"תום!" לפתע שמעתי את צעקתו של רועי. מה הוא עושה כאן? למה הוא כאן, ולא אליאב?
בקושי רב הרמתי את ידי ופתחתי את נעילת התא.
"אלוהים תום…" רועי התיישב לצידי, בכי מר נפלט מפי בזמן שהוא אסף אותי בזרועותיו.
"תנשמי איתי, תום. לאט." לא הצלחתי להקשיב לו, לא הצלחתי לנשום באיטיות, לא הצלחתי להרגע.
"למה היא פה?" ייבבתי, קולי בקושי ונשמע.
"אופיר." ההבנה נפלה עליו.
"אני אדאג שיעיפו אותה, אל תדאגי, תנשמי, תום." הוא החזיק את שיערי בזמן שרכנתי והקאתי אל תוך השירותים.
בדקות הבאות מה שעשיתי היה לקבור את ראשי בחזהו של רועי ולבכות, לא יכולתי להפסיק לבכות.
"תום?" קולו של אליאב נשמע.
"אני לא רוצה אותו פה," בכיתי בשקט.
"הוא יעזור לך." רועי ליטף את שיערי ברכות,
"הוא הזמין אותה, רועי. הוא." בכיתי, כל גופי רעד והרגשתי כל כך מאויימת. למה היא פה? למה אליאב הזמין אותה?
לפתע דלת התא נפתחה, אליאב הביט בי, הסטתי את מבטי וניגבתי את דמעותיי.
"תום." קולו לא גבר על לחישה.
לא עניתי, ניסיתי לעצור את הדמעות. לא רציתי שהוא יראה אותי כשאני כל כך חלשה. אליאב כן יודע על ההתקפי חרדה שלי, הוא גם עזר לי לעבור חלק מהם, אך תמיד התביישתי בהם. לא אהבתי לדעת שאני כל כך חלשה, וגם לא רציתי שאנשים אחרים ידעו.
רועי קם מהרצפה ויצא מהתא.
במקומו התיישב לצידי אליאב. לא הבטתי בו, לא יכולתי. איך הוא מעז להזמין אותה לחתונה שלנו? ליום הכי חשוב בחיים של שנינו? הוא בגד בי, איתה, יש להם ילד ביחד, והוא מזמין אותה לחתונה שלנו!
"לך מפה." לחשתי בשקט, הדמעות זולגות על לחיי באיטיות. ריח חריף של קיא עמד באוויר,
"הקאת." הוא לחש.
"תעזוב אותי, לך אל האמא של הילד שלך." ניגבתי את דמעותיי המרות במהירות.
"תום-"
"זה היום שלי, היום שלנו." לחשתי בשקט, מבטי מושפל אל הרצפה הזמן שדמעות שחורות זולגות על לחיי ומכתימות אותן,
"אני מניחה שיש דברים שיותר חשובים מאהבה. ילדים, למשל. זונות, למשל-"
"אופיר לא זונה!" אליאב צעק בעצבים, נרתעתי במהירות. הוא… הוא מגן עליה?
שוב נקודות שחורות חוזרות אל עיניי, דמעות מציפות אותן וכל גופי רועד. המבט שלי מתקבע על האצבע הרביעית שלי.
טבעת הנישואים שלי.
חילצתי את הטבעת מאצבעי במהירות וקמתי מהרצפה, יוצאת מתא.
"תום, אני לא התכוונתי לצעוק עלייך, בואי הנה," קולו של אליאב נשמע מאחוריי, אך לא הקשבתי. רצתי במהירות אל האולם, אנשים רבים הביטו בו ושאלו מה קרה, אך התעלמתי מהם ורצתי לכיוון הכביש. רצתי, למרות שלא ידעתי לאן. הרכב שלי לא היה כאן, הטלפון שלי לא היה כאן, הייתי לבד.
המשכתי לרוץ. כעבור כמה דקות בהם לא חדלתי לרוץ, הגעתי אל הכביש הראשי. בדיוק מונית עברה.
סימנתי לה לעצור, המונית עצרה ונכנסתי לתוך הרכב במהירות, נתתי לנהג את הכתובת והוא התחיל לנסוע.
אני מניחה שזו החתונה הכי גרועה בהיסטוריה. הכלה חוטפת התקף חרדה, החתן מגן על הזונה שלו, הכלה בורחת מהחתונה ומשאירה את הטבעת על רצפת השירותים.
למה ציפיתי? הרי אני הייתי שם. אני הייתי הכלה. דברים שקורים סביבי תמיד משתבשים ונהרסים.
***
אני שוכבת במיטה בחדר בבית מלון קטן ומרוחק. השמלה מונחת על כיסא מולי ואני בוהה בה.
עכשיו, אחרי כל הערב המטורף הזה, היא נראת רק עוד שמלת כלה פשוטה. השימלה הזאת הייתה אמורה לצבור זכרונות, חוויות של חתונה ראשונה, וגם אחרונה.
הטלפון שעל השידה לצד המיטה רטט. שוב שיחה מאליאב.
השיחה מנותקת, עשרים ושתים שיחות שלא נענו מאליאב, שלוש שיחות שלא נענו מאגם, חמש שיחות שלא נענו משירן, עשר שיחות שלא נענו מרועי, חמש עשרה שיחות שלא נענו מליאור.
הסטתי את מבטי מהטלפון ומחיתי את הדמעות שזלגו על לחיי. לא יכולתי להפסיק לבכות, לא יכולתי להתאושש מהתקף החרדה שעבר עליי. אני כבולה בתוכו.
הסרט ששודר על הטלווזיה היה אמור להצחיק אותי, אבל הוא רק עצוב בשבילי. אם אדם סנדלר לא מצליח להצחיק אותי, מי יצליח?
העברתי את מבטי אל השמלה שוב ואז אל השעון הדיגיטלי שהונח לצד הטלפון שלי,
השעה שלוש לפנות בוקר.
לא הצלחתי להרדם אפילו לדקה.
שוב הטלפון שלי רוטט על השידה.
'הדביל מתקשר אלייך'.
הדמעות זולגות במורד לחיי באיטיות.
עשרים ושלוש שיחות שלא נענו מאליאב.
אולי אני ואליאב לא נועדנו לאהוב לנצח.