מורדת-פרק 3

קולות האקדחים…הסירחון של גופות שהחלו להרקיב, רכבים מתנגשים,שמיים אפורים.
הבטתי מטה, לבשתי סנדלים ורודים ושמלה קטיפתית סגולה בצבע לילך.
"קייט למה את מחכה?" שמעתי קול מוכר צועק, הבטתי מעלה וראיתי מישהי לוקחת את ידי ומושכת אותי אבל הפנים שלה היו מטושטשות, של כל האנשים מסביב, כאילו לא יכולתי לזכור.
באמת לא יכולתי לזכור.
מסוק אפור וגדול הגיע והשומרים יצאו ממנו, מנתקים בכוח את ההורים שלי ממני.
מישהו רחב כתפיים, אולי הוא נראה רחב כתפיים רק בגלל החליפה המאיימת, אמר שיטפלו בי אחר כך.
רצתי, בלי לחכות, אבל לא לכיוון של הבריחה כמו שעשיתי פעם שעברה, הפעם רצתי לתוך המסוק, להורים שלי.
"קייט" אמא לחשה לי.
"אמא" רציתי לבכות אבל לא הצלחתי.
"קייט" הרגשתי אותה מלטפת את עורי עם קצות האצבעות העדינות והדקות שלה.
"אני כל כך מצטערת שברחתי" אולי הייתי מתה אם הייתי נכנסת יחד עם ההורים שלי, אבל לפחות הייתי מתה איתם.
"קייט" קולה נשמע רם.
"אמא" חייכתי חיוך קטן.
"קייט!" היא צעקה, היא נראתה היסטרית.
"אמא?"
היא הזעיפה את פניה וידה הונפה מעלה ונחתה על הלחי שלי בכוח.

התעוררתי מיד והזדקפתי, הרגשתי עקצוצים בלחי הימנית שלי, היא כאבה.
"מה זה היה?" ראיתי את ג'יימס מנסה להתניע את הסירה.
"הנסיכה החליטה להתעורר? הביטי מאחורייך ותביני" הוא מחה זיעה ממצחו.
הבטתי אחורה, ספינה מטעם הממשלה.
עיני נפערו, "לא" לחשתי, "לא! מהר! תתניע! הם יתפסו אותנו ! מהר ג'יימס!" צעקתי ודחפתי אותו לכיוון המנוע.
"אני מנסה אני-" קטעתי אותו והזזתי אותו הצידה (בעדינות הפעם).
התנעתי במהירות וברחתי משם, מהר ככל שאני יכולה.
"אולי הם לא הבחינו בנו" אמרתי באופטימיות מעוסה.
"אולי" אמר בנימה צינית.
"כדאי שנרד לחוף" אמרתי והבטתי מסביבי, היבשה לא הייתה קרובה.
"אנחנו צריכים מפה" אמר בפשטות.
"אתה יודע לקרוא מפות? אני לא" הנהנתי.
"בטח! שיעורי הגיאוגרפיה אצלי השתלמו בסופו של דבר" חייך.
"למדתי רק חמש שנים לצערי" חייכתי חיוך עצוב והסטתי את מבטי.
"באמת? התמרדת בגיל כזה צעיר?" הוא הביט בי, "בת כמה את בכלל?"
"אני בת שש עשרה וחצי" חייכתי אליו.
"נכון אמרת את הוחצי כדי להישמע כמה שיותר מבוגרת?" הוא צחק.
"לא!" סומק התפשט בלחיי, "למה לי?"
הוא הביט לעבר הים וחייך, "לא יודע"
"דרך אגב" נעמדתי מולו, "מה זה היה?"
"מה זה היה מה?" הוא נראה כלא מבין.
"הסטירה" הצבעתי לכיוון הלחי הימנית שעדיין כאבה.
"הי! הממשלה הייתה אחרינו מה ציפית?" הוא מחה בידיו.
"ציפיתי ל-בוקר טוב קייטי, הכנתי לך ביצים ובייקון וסחטתי מיץ תפוזים במיוחד עבורך" אמרתי.
"באמת?" הוא הרים גבה.
"לא"
"חבל זה יכול להיות דווקא רעיון חמוד" הוא הנהן.
"לא זה לא!" עיוויתי את פני.
הוא הביט בי, "אם את אומרת".
"אני עוד אחזיר לך על הסטירה, מילה של קייט" אמרתי ושמתי יד על הלב.
"עוד נראה" הוא גיחך.
"דרך אגב אפשר לשאול אותך שאלה?" אני חייבת לשאול אותו לגבי העיניים האלה.
"הרגע שאלת"
"אוקיי, עוד אחת?" חייכתי חיוך מתחכם.
"הייתה נימה של שאלה בקול שלך גם הפעם" הוא עצם את עיניו ונשען אחורה, "שאלי".
"העיניים שלך, מדוע הן צהובות?"
הוא פקח את עיניו והסתכל עלי, "אני לא יודע, אני נולדתי ככה, הסתרתי אותן עם עדשות בצבע כחול כדי שהממשלה לא תדע עד לפני חודש בערך, מאז שהתארסתי הפסקתי לשים אותן"
"אתה אוהב אותה?" שאלתי.
"את ג'יין?" שאל בחיוך קטן.
"כן, היא נערה יפיפייה" הסתכלתי על הים ועל הגלים הכחולים שנצבעו בצבע טורקיז וכחול עמוק.
"אני לא יודע" הוא הנהן.
"אתה לא יודע?" הבטתי עליו באי הבנה מוחלטת.
"לא, אי אפשר להתאהב בחודש אחד בבן אדם שלא הכרת מעולם" הוא משך בכתפיו.
"היה לכם קליק?" שאלתי כמו מפגרת.
"קליק?" הוא צחק.
"הבנת למה התכוונתי" הסמקתי.
"אני…אני לא זוכר, אם להגיד לך את האמת. היה משהו, היא בחורה לבבית מאוד" הוא חייך חיוך עצוב.
"אם כך מזל טוב לכם" חייכתי וטפחתי לו על הכתף.
"את קוראת?" הוא שלף חבילת ספרים ששכבה מתחת לדופן הסירה.
"כן, אני צריכה לקבל ידע מאיפשהו לא?" חייכתי חיוך קטן.
"ואת עושה תרגילי מתמטיקה! כה חמוד" הוא הביט לתוך החוברות שקניתי.
"וואו, את ממש טובה. כישרון טיבעי?" הוא סגר את החוברת הראשונה.
"קבלתי את זה מאמא" חייכתי.
"היא מתמטיקאית?" שאל.
"הייתה, ועוד איזה מתמטיקאית" אמרתי ונאנחתי.
"איך את יודעת שהם מתים?" שאל.
"סליחה?"
"איך את יודעת את זה?" הוא שאל שנית.
משכתי בכתפיי, "לקחו אותם-המסוק ו-"
"אבל עדיין יש תקווה, גם אם מיזערית שהם חיים. לא?" הוא חייך.
"אתה בחור ממש אופטימי" מה אם הוא צודק? מה אם הם חיים עכשיו? הולכים? נושמים? צוחקים? בוכים? מתגעגעים?
"זה חסר טעם, אני לא זוכרת איך הם נראים, באותו יום של המהפכה נפלתי, אני לא זוכרת למה לקחו אותם, אני לא זוכרת את הפרצופים שלהם. הכל מעורפל מאוד". נאנחתי.
הוא נגע בידי בעדינות רבה, "אני בטוח שתיזכרי אם תראי אותם"
חייכתי לעברו חיוך רחב והוא החזיר לי אחד משלו.
"מה אם…" הרהרתי לרגע.
"מה אם מה?" שאל במבט מסוקרן.
"מה אם נלך למקום שבו כולאים את כל ה 'מורדים' כביכול ונשחרר אותם, לפחות חלק גדול מהם שימרדו ביחד אתנו?" חייכתי.
"את חושבת שיש מקום בסירה הקטנה הזאת למאות מורדים?" הוא הרים גבה.
"אנחנו צריכים ספינה, ספינה ממשלתית, ונשיג אחת. אנחנו צריכים תוכנית" הנהנתי.
"זה רעיון מטורף" הוא התחיל לומר, "אבל אני איתך".
"אני שמחה שאתה כאן ג'יימס" חייכתי.
"אני שמח שאני כאן איתך, קייט" הוא חשף את הגומה שלו והביט לעבר השמש הקולחת.