חתומים-פרק רביעי

מצטערת על פרק קצר T^T, פשוט אני הייתי חייבת לסיים את הפרק הזה ככה, אז ניק, ניק, ניקולס בעצם, אז מהאתן חושבות? מה הוא זומם? למה כל כך רוצים להרוג אותו? יותר מזה, מה אתן חושבות על אשלי?

פרק רביעי- סכנה באזור

לוריאן התרוממה בכעס, היא רצתה למצוא אותו ולהרוג אותו, זה לא היה קל להתחשב בעובדה שהיא נמצאת באור יום והיא בכלל לא יודעת איפה הוא. "חומד, מה כול העצבים על הבוקר? זה מזיק לעור הפנים." ממון התמקם לו על יד שידת גופיות הספגטי מתחיל לסדר אותן לפי צבעים וגוונים. לוריאן התרוממה בכעס. "אתה ידעת הכול!" צעקה בכעס והוא צחק ברצון.
"ברור שאני ידעתי, אני יודע הכול תמיד, כשזה קשור אלייך, חומד." כבר היה נמאס לה לשמוע את המילה הזאת, היא הסתובבה והוא הנהן בראשו לשלילה. "לא, לא, את לא יכולה לעבוד במצב רוח כזה." הודיע לה והפנה לה לצאת מהחנות. "סליחה? זאת החנות שלי!" אמרה בכעס בלתי נשלט "וזאת הרשת שלי, חומד." התחכם בחיוך מתוק והוראה לה לצאת, לפני שלוריאן תאבד את עשתונותיה.
לפני שהיא יצאה, היא לקחה שמלה ארוכה חשופת מחשוף ומגף בעל עקב נמוך. ממון גלגל את עיניו והביט בה במין חוסר סבלנות, "את מתכוונת ללכת או לא?" תהה בכעס ושם על עצמו תג שם: 'מנהל החנות-ממון' היא שנאה את ההתנשאות שלו, זה הציק לה, הוא הציק לה.
היא החליפה בגדים מהר, מהדקת על רגלה את הנשק, משחררת את החצאית הארוכה ושמה כמה שרשראות גסות על צווארה, הולכת עם המגפון לכיוון החניה.

היא לקחה את השקית עם הבגדים ודחפה אותה לתוך הרכב יחד עם החבילה. היא כל כך כעסה, כל כך שנאה באותו רגע ולא הבינה מה עליה לעשות. לרגע היא קבלה הודעה ממון, הטלפון הקטן שלה רטט אין ספור פעמים. ' חומד!' שלח לה כמה פעמים, היא פתחה את ההודעה בטינה, מביטה בהודעות והיא הרגשה איך זעם שתף אותה:' אולי כדי שתיקחי חופשה? תשבי בבית ותראי ויוה.' כתב לה והוסיף קריצה בצדו כמה חייכנים מנשקים . לוריאן כמעט התפרצה מכעס, היא הדקה את אחיזתה על ההגה והתיישבה בנוח על המושב. תנשמי, אמרה לעצמה והתניע את הרכב. בעודה מקבלת עוד הודעה, היא הוציאה 'מה?!' קולני ועצבני וקראה מהר את ההודעה. 'לוריאן! תעלי לחנות!' כתב בהמוני שגיאות מהירות וסימני קריאה מוגזמים.

היא יצא מהרכב, רצה במהירות למעלה, לוחצת על המעלית שבקושי הגיע, וויתרה מהר, פתחה את דלת המדרגות והחזיקה במעקה והרימה את גופה במהירות מבלי לעלות במדרגות, אלא מטיפוס על המעקה. ממון עמד שם, עדיין שמן, מקריח ועדיין חיי, מבוהל עד נשימתו האחרונה, אבל חיי. הייתה שם נערה בשנות העשרים, היו לה עיניים כחולות בהירות היא עמדה שם כשבידיה היה אגרופן. "מה קרה?" אמרה מתנשמת מוציאה את הסכין הקטן שלה. "הבחורה הזאת התנפלה עלי!" צעק ממון, הבחורה שלפה סכין ארוך והחלה להתקרב.
"תעזבי את זה." לחשה לוריאן, ללא פחד, היא הרגישה הזדהות עם הנערה, שיערה הכחול של הנערה היה קשור לזנב סוס מאחורי ראשה, בעודה משחקת עם העגיל שהיה על שפתה התחתונה.
"תביאו את הכסף מהקופה!" צעקה מרימה את ידה גבוה לעבר לוריאן היא התקרבה אליה, ידיה רעדו. לוריאן התקרבה והנערה התרחקה לאחור, ממון התקרב ללוריאן, מביט בה במין חיוך משועשע.
"תהרגי אותה." ציווה עליה ממון ולוריאן בלעה את רוקה, מחזיקה בסכין שהנערה החזיקה, בידיה החשופות.
"עצרי, אני מצטערת!" צעקה הנערה, עיניה המבוהלות היו מוכרות לה, משהו במבטה התמים הזכיר לה את עצמה. אבל ממון, שעמד מאחוריה, רק חיכה שגופתה תהיה מונחת על הרצפה, היא החזיקה את גופה צמודה לקיר ושברה את המפרקת שלה.
"אני חושב שהיא תהיה נחתמת מצוינת." אמר ממון, מוציא דף זהב מכיס ימינו ועט יוקרתי. "מה חושבת? זה עט מקורי של מונט בלאן!" אמר ממון כותב בכיף את ההסכם ומיד נעלם. לוריאן נשענה לאחור, מרגישה איך טיפת האנושיות שהייתה בה פעם נעלמה.

***
היא הביא אותה לביתה, היא רעדה, עיני התכלת שלה התמלאו באפלה, כשהיא הבינה סופית שהיא מתה. "קוראי לי אשלי." אמרה הנערה בקול חלש , שמה כמה דברים על הרצפה בחשש. לוריאן נכנסה והעיפה כמה חפצים על הספה בסלון, רואה איך השעון על השידה זז כמה סנטימטרים ממה שהיא זכרה. היא הלכה מהר לעבר אשלי, מזיזה אותה לאחור. "קרה משהו?" תהתה אשלי בקול מפוחד כשלוריאן מביטה סביבה. לוריאן כיסתה את פיה בידה, מרימה את שסע החצאית, שולפת את הסכין החדש שלה מחגורת הנשק על רגליה, מסובבת אותו ומחפשת את הפולש, היא ידעה בוודאות שהיה שם משהו, היא לא ידעה מי זה היה אבל היא ידעה שהמישהו הזה לא רק נכנס כדי להגיד 'שלום'. משהו בעט בלוריאן, היא נפלה על השולחן הזכוכית, והתרוממה בשיניים חורקות. זה היה הוא, מביט בה בעיניו הירוקות ומחייך לעיטו.