מחוץ לקרוסלין- פרק 10

אני מתעוררת, לא בטוחה מתי נרדמתי. אני סוקרת את המקום סביבי, זה בוודאות לא רוס. סגנון הבנייה הוא שונה. אני מבינה שאני לבד בחדר, חדר רחב ידיים, אני על מיטה ענקית ורכה. החלון סגור אבל הזמן לא משנה. אני מנסה להעלם ולהופיע לחדרי, זה לא עובד, כאילו משהו חוסם אותי. אז האפשרות הזאת נפסלה.
מעולם לא נחטפתי קודם, אבל אני מניחה שאם חוטפים משהו לא פשוט משאירים אותו לישון בחדר מפואר בלי השגחה, אבל מצד שני אני לא יכולה להיעלם. אני מדליקה אש שמתדלקת את עצמה כמו שראיתי בחלום, אני מנסה לסרוק את החדר יותר, אני יורדת מהמיטה והאש מלווה אותי. המרצפות מבריקות מנקיון יסודי באופן קבוע. סגנון העיצוב הוא יוקרתי, זהב משובץ כמעט בכל דבר בחדר. אני חושבת שזה יפהפה, הרבה מעבר למקום בו מחזיקים חטופה, אפילו יותר יפה מהחדרים המפוארים ביותר ברוס.
אני מפתחת להבות נוספות ושולחת אותן להאיר את החדר, משעמום בלבד אני מתחילה לשחק בהן, לשזור אותן זו בזו, לפתל אותן. הלהבות מתפתלות קרוב לתקרה, הזהב מבריק באורן, והתוצאה מרהיבה, אני פשוט בוהה בהן מחייכת. צוחקת. זה כל כך יפה.
וזה מזכיר לי את מרגרט,למרות שעניין החטיפה לא ברור לי כל כך. היא בטח דואגת לי, לא מבינה, אולי היא בתחילה תחשוב שנשארתי ללמוד למעלה, ואז תראה שאני לא שם. היא לא יכולה להיכנס לשם בלעדיי. כשהמחשבה הזאת חולפת בראשי אני מבינה שייקח זמן עד שיבינו שנעלמתי, אם יהיה להם אכפת בכלל. וגם אם כן, אז מה הם כבר יעשו, זה הצליח להביס אותי ואני הייתי התקווה שלהם, אני חושבת, נכון לעכשיו אני מקווה שלא, אחת הלהבות נתנה לי מעין חיבוק לעידוד, לא יכולתי שלא לחייך, ולחזור להתפעל מהן.
עצם החיבוק והלהבות שנראו ממש מתאמצות למשוך את צומת ליבי, כשאני חושבת על זה, זאת הפעם הראשונה שאני נותנת להן לעשות כרצונן, והמראות מרהיבים. אני מתלהבת מהכל, הן מתחילות לשנות צבע, מאדום-צהוב רגיל הן מגלות צבעים חדשים.
בשלב כלשהו אני נהיית רעבה, אני לא יודעת כמה זמן אני כאן, אבל אני לא כל כך רוצה לעזוב. יפה כאן כל כך ולא פגעו בי, חוץ מהחטיפה. אני הולכת לדלת, ופותחת אותה, ברגע שהדלתות נפתחות הלהבות כאילו משתחררות לחופשי, הן נעות, מתפתלות בחן. הן עוזבות, משתחררות לחופשי, אותה הלהבה ממקודם נשארת איתי, כעת צבעה זהוב, היא מתארכת ומתגבשת סביבי כגלימה, אני צוחקת, והרחש הנגרם ממנה מרגיש לי שהיא צוחקת אליי.
אני בוחנת מעבר לדלת, את המסדרון, זוהי הדלת היחידה במסדרון, ונמצאת בסופו. הוא המשך של הסגנון שהיה בחדר, אני עדיין חושבת שהוא יפה. הלהבות שהלכו נעלמו כעת בקצה המסדרון. נשמע קול מוכר מהמשך המסדרון, לאחר פנייה בה נעלמו הלהבות מעיניי. כיוון שהקול היה מוכר אני הולכת בכיוון במהירות, אך מוחי חוזר לחשוב צלול ושואל אותי מאיפה הקול מוכר לי, אני מאטה לפני שאהיה חשופה לעיני מי שזה לא יהיה. אני עוצרת, מעבירה את מבטי על מחדר, הוא גדול ומעין מפגש של כמה מסדרונות, ויש בו מקומות ישיבה. אני מזהה את הקול כקולו של הנער שפגשתי אז, וניגן, ברגע שבו העזתי לצאת מהחדר בפעם הראשונה. אני מחליטה לצאת.
הלהבות הכתומות והירוקות שהסתחררו והתפתלו סביבו נהנו מצומת הלב. אני מתקרב אליו, זה בהחלט הוא, אחיה של מרגרט. "היי" אני פונה, אחרי שאני מחליטה שזוהי הדרך בה אבצע בפנייה כמה שפחות טעויות. הוא הסב את מבטו אליי. "היי" הוא החזיר, לא כל כך בטוח. העיניים הירוקות שלו נראות כמו קודם. אני מבינה כמה מוזר זה יהיה, ואת האירוניה בכך שאני שואלת אותו את אותה השאלה, שוב "איפה אנחנו?" הוא הביט בי וענה תשובה שלא ציפיתי לה "לא יודע". הוא לא יודע איפה הוא, אין לו יכולות קסומות כלשהן, והוא רגוע לחלוטין. בחיים לא הערכתי משהו ככה. לשמור על קור רוח כזה.
"את רעבה?" הוא שאל, נראה כי לא נהנה מחברתי ורצה להיפתר ממני, אולי לטובת הלהבות. אבל אני רעבה, אני מהנהנת והוא נעמד עם הידיים בכיסיו. הוא מוביל ואני הולכת אחריו, הלהבות חדלו מהמופע והתפצלו, מחפשות לעצמן קהל חדש. אך חברתי החדשה, זאת שנכרכה עליי כמו גלימה ממשיכה איתי.
אחרי שירדנו שתי קומות, הוא מוביל בכמה מסדרונות לחדר גדול. בחדר היתה מעין תזוזה הרמונית קסומה של כלים שמעולם לא ראיתי, אך התוצאות היו אוכל. אני נגשת לשולחן בו יש צלחות מסודרות, על אחת מהן רשום שמי.אני לוקחת את הצלחת ויושבת באוויר, הוא בוחן אותי במבטו. שנייה לפני שאני מתחילה לאכול והוא ללכת, אני אוספת כוח לשאול, "מה שמך?" הוא מביט בי ואומר "מייקל" והולך.
אני מסיימת לאכול, ועולה למעלה, בדרך חלק בי תוהה למה אני פה, למה מייקל פה, איפה זה פה, והאם לזה שמייקל פה יש קשר לעצב של מרגרט. השאלות לא עוזבות אותי, אני ממשיכה להתרכז בהן. "אני מדברת איתך!" הקול נשמע כצעקה. אני מסתובבת, מאחורי עומדת זאבה גדולה פרוותה חומה כהה ועיניה שחורות. "בואי אחרי" לוקחים לי כמה רגעים לקלוט שאני שומעת אותה בראשי, ואני הולכת בעקבותיה.
כשאנחנו מגיעות לספרייה, מעוצבת כמו שאר המקום, אני כמעט מאבדת אותה בנסיון לספוג את המראה הזה, לקרא כותרות ולהבין את הסדר בו מסודרת הספרייה. אבל היא לא עוצרת, אז אני עוקבת, מבטיחה לעצמי לחזור, אולי אמצא פה תשובות למשהו. החברה החדשה שלי, מובילה אותי אותי, בניגוד אליי היא עקבה אחרי הזאבה.
אני מובלת לאזור אחר בספרייה, אזור פנימי, בו כמה ספרים נראים לי מוכרים, ספרי קסמים. חלקם קראתי ובחלקם העדפתי כבר את המחברות והרשימות של סיארוס לגביהם.
אני מחפשת בעיני את הזאבה אך לא מוצאת אותה, מצד שני היא גם לא ראיתי אותה חוזרת, ואין דרך אחרת לאזור הזה, הוא בקצה הספרייה. אני מחליטה להתעלם מזה ולקרא, אחרי הכל, חלק מהם לא היו בחדר העבודה של סיארוס, ואם וכשיתברר מדוע אני כאן, איפה זה כאן ועוד פרטי מידע, לא סביר שאוכל להמשיך ללמוד.