הפילוג – פרק 6

פרק 6:

הכול חשוך. אני מנסה לראות משהו אבל לא מצליח – ליבי דופק במהירות.
קרן של אור צהובה מאירה ידית של דלת ענקית, אני מתקדם ופותח את הדלת, היא כבדה ואני נאלץ בעזרת גופי לדחוף אותה עד שהיא נפתחת בשלמותה וניתן לעבור דרכה.
החדר שאני נכנס אליו חשוך, אבל ניתן לראות בעזרת אור הירח שמשתקף מחלונות הזכוכית הגדולות פיסות קטנות מהחדר. שולחנות, מחשבים והרבה ניירת. זאת הקומה העשרים בבניין של עיתון האמת, אלו המשרדים שלנו.
אני מתחיל להריח עשן, ואז במהירות אש פורצת באמצע החדר.
"רובי תעזור לי"
מי זאת? אני שומע את קולה שוב, "עזור לי, אני מתחננת" זאת ליבי.
אני מביט ימינה ושמאלה. האש במרכז החדר מתחילה להתפשט וקולה של ליבי נשמע מפוחד יותר – "רובי, אני מתחננת, תעזור לי"
השמשות מתנפצות והזכוכיות נופלות למטה. הבניין רועד כאילו רעידת אדמה מורגשת, האש נוגעת בי אבל היא לא שורפת אותי.
ליבי מופיעה פתאום מתחת לשולחן שלה. היא יוצאת ממנו ומנסה להתחמק מהלהבות שמתפשטות – היא רואה אותי ומחייכת אלי באושר עד שרעידת אדמה נוספת גורמת לבניין לאבד את שיווי משקלו והוא נוטה לצידו. ליבי מתגלגלת ונשרפת מהאש, גופה מתקדם לעבר החלונות השבורים – היא בשניות הקרובות תיפול מהחלון, תיפול מהקומה העשרים למותה.
אני קם במקומי ורץ לעברה, עובר דרך הלהבות – הם לא שורפים אותי, הוא לא מצליחים לפגוע בי.
"ליבי! תחזיקי חזק" אני צועק לה והיא צורחת מפחד. היא מתקדמת לקצה החלון, לא מצליחה לעצור את גופה מלהתרסק, ואז שאני מצליח להגיע לעברה היא נופלת אל מותה מהקומה העשרים.

אני פוקח את עיני. אני מזיע ומתנשף. אני מביט מסביב ורואה את חדרי, זה היה רק סיוט.
כשאני מניח את ראשי על הכרית שוב ומנסה לעצום את עיני, נשמע השעון המעורר. אני זורק את עצמי מהמיטה, גורר אותי בכוח לחדר הרחצה ומתקלח.
תוך דקות אחדות אני מוצא את עצמי מתלבש, לוקח את האופניים שלי ונוסע לכיוון העבודה. היום זה בדיוק שבוע מאז שהתחלנו לעבוד בעיתון האמת, והיום אנחנו צריכים לקבל תשובות מדריה איזו כתבה מכל הכתבות הראשונות שלנו תהיה הכתבה הטובה ביותר, ומהו הפרס שהיא הבטיחה לאותו כותב מצטיין.
אני ויתרתי על החוויה לנסוע עם אמבר באוטובוס בבוקר. אני מרגיש צורך לנסוע לבדי, באופניים שלי ובשקט שלי לכיוון העבודה. משהו בי מתחיל להתרחק מאמבר ולהתקרב לאדי, מרגיש לי לפעמים שהחלפתי את החברות עם אמבר באדם אחר.
אני מגיע לבניין עיתון האמת. אני נועל את האופניים שלי ונכנס לבניין במהירות כשאני מבחין שאני מאחר בכמה דקות.
"בוקר טוב רובי" אומרת לי בטי מהדלפק, אני מחייך אליה ונכנס תוך שניות אחדות למעלית. כשאני מגיע לקומה העשרים כבר כולם יושבים בעמדות שלהם ללא תעסוקה, אנחנו לא רגילים להעסיק את עצמנו בעיתון בלי הוראות של דריה.
אני מתיישב בשולחן ומביט באמבר מתאפרת מול מראה קטנה שהיא מחזיקה בידה. אדי מניח את ראשו על השולחן ונראה שהוא עומד להירדם.
"בוקר טוב לשניכם"
אמבר מסיטה את ראשה מהמראה ומחייכת אלי, "בוקר טוב, רובישקה"
"רובישקה?" אני מותח את פני ולא מבין את משמעות הכינוי.
"החלטתי לקרוא לך רובישקה, אני צריכה למצוא לך שם חיבה – בכל זאת אחרי כל השנים האלו שאנחנו מכירים" היא מתבדחת.
"לי כבר יש שם חיבה ממנה, היא קוראת לי אדישלה" אדי מרים את ידו כשראשו עדיין על השולחן.
"מטרות השמות חיבה היא לא לקצר את השם שלנו?"
"למי אכפת" אומרת אמבר ומחייכת לעצמה במראה כשהיא מסיימת להתאפר. בשבוע האחרון אמבר לא מפסיקה לדאוג למראה החיצוני שלה, בחיים לא הייתי רגיל לראות אותה כל כך מגונדרת כמו שהיא.
אני מציץ מעבר העמדה שלי ורואה את ליבי מביטה על מסך המחשב הכבוי שלה, במהלך כל השבוע האחרון היא לא ניסתה לתקשר עם אף אחד מאנשי הצוות שאתנו, מאותם אנשים שהגיעו עם מסמך השייכות לעבוד השנה בעיתון. אומנם לא התחברתי עם כולם בעיתון, אבל יצא לי כבר להחליף מילה אחת או שניים עם כמה מהאנשים כאן.
כשאני מביט בשיערה השחור של ליבי, אני פתאום נזכר בלהבות שהיו לי בחלום. איך היא נשרפה והתגלגלה. אני מביט לעבר החלונות זכוכית הענקיים שנמצאים בקומה העשרים שלנו, הם בגודל של קיר. לרגע אחד בדמיוני אני רואה אותם מתנפצים ואת ליבי מתגלגלת ונופלת אל מותה.

"בוקר טוב לכם" דריה יוצאת מהמעלית ומביטה בנו. כולם מזדקפים מביטים אליה, הם יודעים מה היא עומדת להודיע – איזו כתבה היא הכתבה הטובה ביותר, מי יזכה בכבוד הזה.
"אני רוצה להגיד לכם, התרשמתי מאוד מיכולות הכתיבה שלכם" אומרת דריה, "ללא ספק כולכם בעלי כישרון, יש כאלו שהפתיעו יותר ויש כאלו שאני חושבת שהם יכולים להפתיע עוד יותר"
"אנחנו במתח…" פולטת דפי כשהיא מכווצת בתוך עצמה. דריה צוחקת והיא מוציאה דף ומביטה בו.
"דירגתי כל אחד מכם במספר נקודות, זהו הדירוג האישי שלי בתור עורכת העיתון. נתתי מספר קריטריונים ועל פי זה החלטתי לדרג. אני אקריא עכשיו רק את חמשת הדירוגים המובילים"
כולם מזדקפים על הכיסא ומביטים בחיוך לעבר דריה.
"הכתבה במקום החמישי אצלי קיבלה ניקוד יפה של חמישים וחמש נקודות, זאת הכתבה בנושא תוכנית הבידור של אדי"
למרות שהוא לא נבחר כהכתבה המצטיינת אדי מרים את ידו למעלה ופולט צעקת אושר. דריה צוחקת כשהיא רואה את ההתלהבות שלו, ואני יכול להבין אותו – הוא נמצא בחמישייה המצטיינת מכל עשרת החדשים שהגיעו לעיתון. זה באמת כבוד.
"הכתבה הרביעית קיבלה ממני חמישים ותשע נקודות, והיא הכתבה של דפי על מחזור. אהבתי מאוד את הסגנון ששילבת בין תחומי המחזור השונים"
דריה לוקחת אוויר וממשיכה, "במקום השני והשלישי יש תיקו של שישים ושלוש נקודות, בין הכתבה של סטפני על בזבוז אנרגיות מיותרות והכתבה של אמבר על המותגים של חנות הביגוד הגדולה אקסטרים. כל הכבוד לכן בנות"
ניתן לראות את האכזבה של אמבר שהיא לא הצליחה לקטוף את המקום הראשון. פניה נהפכו לרציניות ועיניה מוסטות כלפי מטה. היא לא יכולה להביט בנו כדי שנראה את האכזבה שלה.
"והכתבה שהצליחה להרשים אותי מאוד, בתוכן שלה ובצורת הכתיבה המדהימה שלה הצליחה לקבל ממני שבעים נקודות. ללא ספק ציון מעולה. וזאת הכתבה של ליבי על הוצאות הממשלה, ובפרט הוצאות האישיות של ראש הממשלה, מרטין"
כולם מביטים לרגע בתדהמה על ליבי. הנערה המוזרה שלא מדברת עם אף אחד. לא היה לנו מושג עד לרגע זה מה נושא הכתבה של ליבי, היא לא שיתפה אותנו ואף אחד לא ראה לנכון לשאול אותה. אדי עדיין היה נראה חושש ממנה מאז שהיא חנקה אותו והשאר היו צוחקים עליה כשהיא לא הייתה בסביבה.
ליבי לא מסיטה את מבטה מעיניה של דריה. שום חיוך ושום שמחה לא נראה ממנה. פרצופה נראה כמו שהוא תמיד, רציני. האיפור השחור עדיין גורם לאנשים להיות מאוימים ממנה.
"יקירתי, אני לא יודעת איך הצלחת לשנות את הרושם הראשוני שלך בקלות אצלי" אומרת דריה ואני נזכר באיחור של ליבי ביום הראשון במערכת, "אבל אני הייתי בהלם מאיפה הצלחת להביא את העובדות על ההוצאות, ועל היכולת שלך. אם תמשיכי ככה יהיה לך עתיד רחוק בעיתון הזה"
ליבי מהנהנת לה ואז מסיטה את מבטה בחזרה למחשב שלה.
דריה מביטה לעבר כולנו. לרגע אחד אני מרגיש אכזבה שאני לא נמצא בטופ חמש בין הכתבות הטובות, אבל אני מנסה לנחם אותי במחשבה שאולי הייתי קרוב להיכנס ואולי התמקמתי במקום השישי.
"אחרי שנאלצתם לכתוב על נושא שחיבתי אתכם לכתוב עליו, הפעם אני נותנת לכם יד חופשית. תכתבו על כל נושא שתרצו, שאדע איזה תחום מעניין אתכם וככה אדע איך למנף אתכם בשנה הקרובה הזאת בעיתון" אומרת דריה, "יש לי מטרה, שלכל אחד עד סוף השנה הזאת יהיו לפחות עשר כתבות שאפרסם בעיתון הזה".
דריה מסיטה את מבטה לליבי, "את רוצה לדעת מה הפרס שלך?"
"אם את כל כך רוצה לשתף, תשתפי" אומרת ליבי בקרירות המאופיינת לה.
"הכתבה שלך תתפרסם בעמודים הראשונים מחר בעיתון, ומלבד זה אני אציין את הכתבה שלך על העמוד הראשי של העיתון. ללא ספק מגיע לך. למרות שהייתי מצפה ממך לשנות את הגישה הזאת שלך"
ליבי לוקחת נשימה על הערה של דריה בנוגע לגישתה.
"תתחילו לעבוד" אומרת דריה ואז היא מביטה בי, "ורובי, אני רוצה אותך שנייה אצלי במשרד"
אני מביט בדריה כאשר היא מתקדמת לכיוון משרדה ומסמנת לי להגיע אחריה. לרגע אחד אני לא מבין מה היא רוצה להגיד דווקא לי.