מנבאת המוות: פרק רביעי

אני לא יודעת איפה אני.
אין טיפת צבע אחת במקום הזה, שום דבר מלבד צלליות כהות וארוכות וירח יחיד שזוהר במרחק.
המקום הזה מתחיל לזכיר לי סרט אימה ישן וחסר תקציב להחלוטין, אתם יודעים, אלו שאתם יודעים בדיוק כיצד הם יסתיימו, אך יש גם משוה שונה במקום הזה, משהו שאני לא יכולה להגדיר בדיוק.
בשקט במקום הזה רועם, כמעט מפחיד, הוא ממש מוחשי, כאילו אם אפילו צליל אחד יהרוס את השלווה המדהימה הזאת, סופו יהיה פחיד.
אני מצפה לזעקה אתם יודעים, אם לרעש של ענף נשבר, למשהו, לא ממש חשוב למה, כל דבר שיהרוס את הדממה הנצחית הזו.
אני מתחילה לחשוב שזה לא חיזיון, אני מתחילה לקוות שזה חלום, לעזאזל, אני מוכנה אפילו שזה יהיה סיוט, אך שזה לא יהיה חיזיון, הכול חוץ מזה, אני מוכנה למות רק שזה לא יקרה.
היא מופיעה לפתע השביל, בדיוק לפניי, אך אני לא יכולה הלהגיד לכם הרבה עליה, רק שהיא רחוקה מכדי שממש אוכל לומר לכם איך היא נראית.
"תקחי את זה," היא מופיעה לפתע לפני, כאילו היא הצליחה לעשות את כל הדרך אליי בלי שאראה. "תקחי את זה, ותגני על זה כאילו זה יקר כמו חייך." לא אמרתי לה שחיי לא שווים יותר מפרוטה, כי אימי לא רוצה אותי, ואין לי ממש לאין ללכת אם אני לא אסכים לעבור אל סבתי.
החפץ שהיא הניחה בידי, היה קל, צורתו הזכירה לי צמיד אם כי הוא היה מעט גדול מידי בשביל לשמש ככזה, לפחות בשבילי, היה בו משהו, שגרם לי להרגיש כבוד לפריט, למרות שלא ידעתי ממש מה אותו פריט או מה ההיסטוריה שלו, אך היה משהו בו שגרם לי לכבד אות וואם לומר את האמת, לחוש מעט פחד.
"אל תתני לו את זה," היא אומרת וממשיכה לדחוף אותי, אני לא בטוחה לאין, ואולי גם היא לא יודעת."לא חשוב מה יקרה," היא עוצרת לפתע ומסובבת אותי לעברה, ידיה אוחזות בכתפי בכוח מפתיע."לעולם אל תיתני לו את זה." עיניה זהובות, ומשום מה זה מפתיע אותי, אני לא בטוחה למה.
אני רוצה לענות לה, אך אני לא מספיקה, כי לפתע הרגשתי כאילו אני על רכבת הרים, כאילו אני דוהרת למטה מהפסגה הגבוה ביותר ואין דבר שיעצור אותי מהתרסקות,הרגשתי פשוט כאילו לפתע האדמה נשמטה תחת רגליי והתחלתי ליפול בלי סוף, טוב לפחות עד שהוא תפס אותי.
"את בסדר,מנבאת מוות יקרה?" הוא שאל אותי, ולמרות שעיני היו פקוחות לחלוטין לא יכולתי לראות דבר מלבד עיניו הירוקות בצורה כמעט לא טבעית, משהו בהן פשוט לא היה בסדר.
הייתי מוכנה לבהות בהן לנצח, אך משהו הסיח את דעתי, לא הכרתי את הכינוי בו הוא קרה לי, אם כי אני חייבת לומר שהוא מתאים לי.
"כן," אני ממלמלת."זאת לא הפעם הראשונה שלי." אני מוסיפה ומושכת בכתפי, אך לפתע אני חוששת שחשפתי בפניו כמה אני לא שפויה, או שאולי אמרתי זאת בכלליות והוא לא יגלה לעולם על מה דיברתי?
"באמת?" הוא שואל, מופתע. "בת כמה את בכלל?" הוא שואל, ולרוב הייתי אומרת לו שזה לא עניינו, אך משום מה, החלטתי שאני עומדת לענות לו, פשוט בגלל הדרך בה הוא הביט בי, כאילו אני ילדה קטנה, הוא הביט בי בדיוק כפי שכולם תמיד הביטו, כמו שכולם מביטים בי, כאילו אני שום דבר מלבד עכברה קטנה ולא חשובה במיוחד.
אני קמה מן הרצפה, ולמרות שנראה שלרגע הוא עומד להגיד לי שמשהו, אני לא יודעת מה, אבל זה גם לא משנה כי הוא לא אומר דבר ופשוט עוזר לי לקום, ונאנח כאשר אני מעזה להביט בו בזעם מקומתי הנמוכה.
"אני בת שבע-עשרה." אני אומרת ומשאירה אותו לעמוד שם, אני מניחה לעולם לא אראה אותו שוב, ואני הודה לכל אל אפשרי אם לא אצטרך, אבל אני יודעת שעיניו ירדפו אותי לנצח, לא משנה כמה אנסה לשכוח אותן.
לפתע, אני מבינה שיש משהו בידי, וברגע שאני מביטה מטה, אני מבינה שהפריט שהנערה נתנה לי נמצא עדיין בידי, הבנתי שאני לקחתי איתי משהו מהחיזיון, תמיד חשבתי שהחיזיונות שלי, הם משהו נפשי יותר, אתם יודעים מהדברים שיגרמו לי לסיים בבית משוגעים, אבל זה היה מוזר אתם ידועי, העובדה שאני יכולה להביא איתי משם גם חפצים פיזיים, רומזת על כך שאני נמצאת בחזיונות בצורה מוחשית יותר משחשבתי, או כך לפחות קרה בחיזיון האחרון.
אני עוצרת פתאום, אני לא בטוחה למה, אבל אני מרגישה צורך מוזר להביט אחרונה, וכאשר אני עושה זאת, אני רואה זוג עיניים ירוקות לפליא נעוצות בגבי, יש בהן משהו טורד מנוחה לחלוטין, אתם יודעים, משהו שמבטיח שזו לא תהיה הפעם האחרונה שאני אראה אותן.