טולפה- פרק 5- החלום

סיירוס ואני ישבנו באותו בית קפה עליו תצפתנו בלילה הקודם. אני הזמנתי לעצמי ארוחת בוקר קלה- סלט, חביתה ומים קרים. סיירוס לא הזמין דבר. הוא טען שהוא לא רעב. כל הזמן הזה בו ישבנו בשולחן, הוא לא הסיט את מבטו הקודר ממני.
"מה?" שאלתי אותו לבסוף.
"מה "מה"? אתה יושב ואוכל ארוחת בוקר אחרי מה שקרה, כאילו זה כלום?" סיירוס אמר בעצבנות.
"אז מה אתה רוצה שאני אעשה? הא?" שאלתי בעודי ממשיך לאכול. "אתה מצפה ממני להיות אומלל בגלל טעות קטנה ומצערת?"
"אני מצפה ממך להיות קצת יותר מודאג. אם הוא מת בגללך, אז אתה הפרת את הסדר הקיים, וזה לא דבר טוב, אני חוזר על עצמי כדי שזה יכנס לך לראש."
"אז אנחנו פשוט צריכים למהר ולסיים עם העניין הזה, כדי שהסדר הקיים יחזור למה שהיה." אמרתי. "ברגע שאני אגמור עם זה, הכל ישוב להיות כמו שהיה קודם. זה הדבר החשוב באמת."
"אל, אני יודע שזה לא נראה ככה, אבל אני באמת דואג לך."
"אתה לא צריך לדאוג, סיי." חייכתי אליו. "אני בסדר."

חזרתי לבקתה לבדי. סיירוס הלך לעשות… מה שסיירוס בדרך כלל עושה כשאנחנו לא עובדים. כמעט ונפלתי על המיטה מרוב עייפות. בכל זאת, הייתי ער כל הלילה כששמרתי על היפה והחיה.
אני לא אוהב לישון. מאז שהכל התחיל, אני לא חולם. לא חלומות טובים, אם לדייק, רק סיוטים. מעולם לא סיפרתי על כך לאיש. זה לא שיש למי לספר.
בדרך כלל אין לסיוטים האלה הרבה משמעות. סתם, מקבץ אלמנטים חסרי משמעות שיגרמו לכל אחד לתחושת אימה ומחנק, אבל… לא הפעם. הפעם הסיוט הזה היה הגיוני, מה שגרם לי לחרדה עמוקה יותר.
ראיתי חדר אפל וגדול. שבעה כסאות מהודרים היו מסודרים בחצי מעגל. על חלקם היו יישובים… יצורים שאני מכיר. לצערי, זיהיתי את הפרצופים, ואת התלבושות המגוחכות- מליפיסנט, המלכה הרעה, מלכת הלבבות והזאב הגדול והרע.
אבל ידעתי שעד כמה שכל אחד מהם משוגע בדרך שלו, הם היו רק ארבעה, ונשארו עוד שלושה כסאות ריקים. גם השיחה שלהם לא השקיטה את לבי.
"הסדר הופר." הכריזה מליפיסנט בראש מורם וגאוותן. הייתה לי הרגשה שהיא מנהלת את העניינים, אפילו אז לא במודע מצד "חבריה".
"החיה מת." הזאב הוסיף. לבי החסיר פעימה.
"ובתור השבעה המסוכנים ביותר בעולם שלנו, זו האחריות שלנו לדרוש נקמה." מליפיסנט הסבירה. "תאספו את כל בני הברית שלכם, לא אכפת לי אם הם גיבורים או נבלים, הצייד יתחרט על כך שהתעסק איתנו."
"מה בקשר לשלושה הנוספים?" שאלה המלכה הרעה.
"הם יודעים את התפקיד שלהם. הפעם, הם יגיעו אליו." מליפיסנט חייכה. היא הפנתה את מבטה לעברי. "ואתה, אנחנו יודעים שאתה צופה בנו. אבל זה בסדר, כי אנחנו צופים בך."