סיפור אהבה בלתי צפוי-פרק 13

דניאל כה שמח לראותי.
כשלפתע,הנשימות שלו הפכו חנוקות.דם החל פורץ מגרונו..
"מאיה.."נאנח,כשאני קוראת לצוות הרפואי.משהו לא בסדר איתו.דניאל איבד את הכרתו.סימני החיים שלו החלו להשתבש.
"דניאל!!"קראתי,כשהם מוציאים אותי החוצה.
"מה קורה לו?"שאלתי את אופיר,חברו.
"לא ברור.."ענה אופיר המודאג.הוא מכיר את דניאל מגיל 0.
במשך מספר דקות.עמדנו בחוץ,כשלפתע ראינו אותם רצים איתו לעבר חדר הניתוח.הם פשוט דהרו איתו לשם.
"מה קרה?"שאלתי את אחד הרופאים שיצא מישם.
"יש לו קרע עמוק מאוד באבי העורקים."אמר הרופא.
"זה חמור?"שאלנו,אני ואופיר ביחד.
"זה חמור ומסכן חיים.הוא עלול לדמם למוות."אמר הרופא,מצטרף לעמיתיו.
כעת היה עליינו לחכות עוד,בעודם מנתחים את דניאל בליבו.
"הוא עלול למות.."נאנחתי,מביטה בפניו של אופיר.בעוד דניאל נלחם על חייו.
"דניאל נלחם באומץ."סיפר לי אופיר,"הוא נכנס ישר אל תוך קו האש."
"אני לא רוצה להגיע ליום שאקבל את כנפי הטייס שלו."אמרתי כשדמעות זולגות מעיניי.
"דןהוא לוחם."חיזק אותי אופיר,"הוא יילחם על חייו וינצח!"
כעבור קרוב לשלוש שעות,הוכנס דניאל בחזרה לחדר שבו שכב לפני הניתוח.
כשהוא,לאט לאט מתאושש,סובל מכאבים עזים בחזה.
האחות הגבירה את מינון המורפיום בעירוי שלו.ולאחר מיכן ממדה לו לחץ דם.
"מה מצבו?"שאלתי..
"כרגע,לא ידוע."אמרה האחות..
"הוא יהיה נכה?"שאלתי.
"כרגע,אנחנו בכלל לא יודעים אם הוא בכלל יחיה."אמרה האחות.."דניאל פצוע אנושות.הוא איבד ליטרים של דם."
"לפי מה שאת אומרת..אין לו בכלל סיכוי."עניתי עצובה.
"הוא בחור בריא.הכל יכול להשתנות."אמרה האחות,עוזבת את החדר.
דניאל התעורר.ישבתי ליד המיטה שלו,אוחזת בכף ידו.
"מאיה??"הבחין בי.
"היי.."עניתי,מביטה בו.
"איך אתה מרגיש?"שאלתי,מתעניינת בשלומו.
"אני מרגיש זוועה,"הוא אמר,"כאילו משאית דרסה אותי."
"את תהייה בסדר,"אמרתי כשהוא מוחה את הדמעות שלי.
"למה את בוכה?"שאל בקול חלוש ומלא רגש.הבטתי בו,כשדמעות מוסיפות לרדת מעיניי.שתקתי,מביטה בו.נזכרת ברגעים היפים שלנו ביחד.
דניאל שתק,מחייך אליי חיוך קטן,מהול בכאב,נוגע בשפתיי.
"אני כל כך רוצה לנשק אותך כרגע…"נאנח,כשכף ידו נאחזת בכף היד שלי.
דניאל היה כמו מין מלאך עבורי.הוא היה הולך איתי באש ובמיים.

דניאל הביט אל תוך עיניי עם זוג העיניים הבהירות שלו,במבט מוזר.מיוסר.
"אני עומד למות,מאיה."אמר,אוחז חזק בידי.כאילו באופן מיסטי,הוא הרגיש את זה.
"אל תדבר ככה!"אמרתי בפניו.
"תביטי בי,מאיה.."אמר.."אני כולי פצוע ,שבור ומדמם."
"אני לא אוותר עלייך!!!..היי,תביט בי! אנחנו נעבור את זה,ביחד! אוקיי?"קראתי.
"למה את מדברת ככה??"ניסה להבין את התנהגותי.
"אני מדברת ככה,כי אני אוהבת אותך!"אמרתי לו לבסוף,כשדמעות פורצות מעייני.
"את..אוהבת אותי?"ניסה להבין.העיניים שלו ברקו.
"יותר ממה שאתה יודע.."אמרתי.חשתי פתאום כל כך פגיעה.."לא רק הלב שלך דוהר על 120 כשאתה רואה אותי.אלא,גם שלי,דוהר באותה מהירות מטורפת בכל פעם שאני רואה אותך."
דניאל שתק.הוא הביט בי במבט מאוהב שכזה,נוגע בפניי.נושק בעדינות לשפתיי.
כשלפתע שמתי לב שהתחבושת שלו,ספוגה בדם.
דניאל איבד את ההכרה שוב.
"הוא מדמם!!"קראתי בבהלה,כשצוות רפואי נגש אליו בבהלה.מצבו מתדרדר.
אופיר ואני,וכל בני משפחתו של דניאל,ישבנו בחוץ.במשך כמה דקות,לא הורשנו להכנס כלל.
בעוד צוות הרופאים מנסה להציל את חייו.
רופאה שטיפלה בו יצאה אלנו לבסוף,כשמבט עצוב על פנייה.
"איבדנו אותו.."היא אמרה בצער.