הסיפור המושלם

היה לי רעיון לסיפור המושלם. רעיון ממש טוב. רעיון לסיפור כזה שכולם יאהבו. רעיון לסיפור כזה, שכולם יזילו דמעה של עצב ויצחקו באותו זמן. רעיון לסיפור הכי טוב בעולם. בעצם, אולי לא הכי טוב, אבל הכי מיוחד. סיפור שהיה גורם לכולם להרגיש דברים שהם מעולם לא הרגישו. סיפור כזה שכולם מתחברים אליו. שכולם יאהבו וישנאו באותו הזמן. סיפור שאי אפשר לשכוח. או שאולי בעצם אפשר לשכוח, כי כבר הספקתי לשכוח את הרעיון לסיפור הזה. אם הייתי זוכר אותו, כל הקטע הזה היה מיותר כמובן, כי אחרת הייתי פשוט יכול לכתוב את הסיפור הזה. אז כל הדיון היה באוויר. למרות שאי אפשר ממש לקרוא לזה דיון, כי הרי אני מדבר ואתם קוראים. או מקשיבים לצורך העניין. איך שנוח לכם. הרי רוב האנשים לא באמת קוראים בעצמם, אלא הם נותנים לקול הקטן בראש שלהם להקריא להם אותו. אם זה היה הסיפור המושלם, הוא היה סיפור שלא סתם מדבר אליכם. הוא היה נותן לכם לדבר אליו בחזרה. והוא היה יודע להקשיב. להקשיב טוב מאוד. יותר מאנשים אחרים. יותר ממכם. הוא היה מקשיב לכם כל כך טוב, שהוא בעצמו היה גורם לכם להבין דברים על עצמכם שלא ידעתם אף פעם. דברים שלעולם לא תשכחו שוב. דברים שהוא, הסיפור המושלם, לא יישכח לעולם. וכמו שאתם תמיד תזכרו אותו, הוא תמיד יזכור אתכם. וכשתרצו לקרוא אותו שוב, או אפילו סתם לפטפט, הוא יהיה שם. אבל לא סתם יהיה שם. הוא ישנה את עצמו. בשביל החדשנות, הרעננות, הגיוון. הוא יצליח לעניין אתכם בכל פעם מחדש. והוא יספר לכם דברים חדשים. הוא יקשיב לכם בצורה שונה. לא יותר טוב, לא פחות טוב, אבל אחרת. והייתם מבינים אותו אחרת. מבינים את עצמכם אחרת. והייתם מספרים לו את זה, והוא היה מודה לכם. מודה ומחכה לפעם הבאה שתרצו לקרוא אותו מחדש. לקרוא את עצמכם מחדש. כזה הוא, הסיפור המושלם.