"תן לי עוד סיבה לנשום" – עונה שניה, פרק שלושים ושמונה

פרק 38 – אולי עשיתי טעות

"לילה טוב," שמעתי את קולו של אליאב כלחישה, שפתיים נשקו למצחי, ודלת נסגרת.
עיניי נפקחו באיטיות, הבטתי בתקרה, וכבר ידעתי באיזה חדר אני.
חדר האורחים.
אליאב כיבד את הבקשה שלי.
התיישבתי במיטה ושפשפתי את עיניי.
הרגלים לא נעלמים.
נאנחתי בשקט וקמתי באיטיות מהמיטה.
הייתי לבושה בכותונת לילה, אליאב החליף לי כשישנתי. הסמקתי מהמחשבה שאליאב בחן את הגוף שלי בזמן שישנתי, למרות שזו לא הפעם הראשונה ולא השניה שהוא מביט בגוף שלי. או נוגע בו. או נמצא בתוכו.
הבטתי בשידה וראיתי שהטבעת עדיין שם. ענדתי אותה על אצבעי.
יצאתי מהחדר והלכתי במסדרון, לכיוון המעלית. לחצתי על כפתור הזימון
וחיכיתי למעלית.
נכנסתי לתוכה כשהגיעה, ולחצתי על הכפתור אשר מורה למעלית להגיע לקומה הרביעית.
הדלתות נפתחו והבטתי בחדר הריק. שמעתי את המים במקלחת זורמים, התקדמתי באיטיות לכיוון הדלת, אך לפתע שמעתי את קולו של אליאב,
"אלוהים, תום," הוא נאנח. הצצתי דרך הפתח הקטן שהיה בדלת, והחנקתי את צעקת הבהלה שלי.
הרגשתי את הסומק מציף את לחיי.
"ת…תום," הוא נאנח עוד פעם, ואני במבוכה נכנסתי מתחת לשמיכת הפוך וחיכיתי לאליאב.
אני לא מאמינה שהוא חשב עליי ו… נגע בעצמו.
הסומק על לחיי העמיק, חשתי מובכת ומוחמאת יחדיו.
כעבור כמה דקות זרם המים פסק, ודלת חדר המקלחת נפתחה. עצמתי את עיניי במהירות.
קברתי את ראשי מתחת לשמיכה, והיה לי רק פתח קטן לעיניי.
פקחתי את עיניי והבטתי בו. סביב אגנו הייתה כרוכה מגבת לבנה קטנה, טיפות מים זלגו לאורך חזהו, בטנו ורגליו.
אלוהים, הוא כל כך יפה.
המגבת נשמטה מאגנו ובמהרה הוא לבש תחתון בוקסר שחור וצמוד.
הכרחתי את עצמי לא להסמיק יותר מדי.
הוא נאנח בשקט והתקרב למיטה, נשכב עליה ומרים את שמיכת הפוך, מבחין בי.
"בייבי," הוא לחש בשקט.
"היי." לחשתי בשקט, בולעת את רוקי. לא הכנתי את עצמי לרגע בו הוא יראה שאני במיטה שלו.
במיטה שלנו.
"חזרת." הוא חייך חיוך רחב ונשכב לצידי, כורך את זרועותיו סביבי ומושך אותי אליו.
"אני… אני אוהבת אותך. אבל אני כועסת עלייך." לחשתי בשקט. ראשינו קרובים, ליבי פועם במהירות.
"גם אני כועס על עצמי," אליאב לחש והעביר את ידו בשיערי. התגעגעתי למגע שלו.
הנחתי את ידי על הלחי שלו, והוא התקשח תחתיי.
"הטבעת," אמר, חיוך קטן נפרש על פניו.
"אני עדיין כועסת עלייך," אמרתי בילדותיות וקברתי את ראשי בחזהו.
"אני נשבע לך שאני בחיים לא אפגע בך."
"אתה תוריד את הזבל שנה."
"חצי שנה."
"שנתיים."
"בסדר, שנה."
צחקתי והרמתי את מבטי אליו, הוא לא היה נראה מבואס.
העברתי את אצבעי על הלחי שלו,
"סליחה שגרמתי לך לבכות." הוא לחש
ונשק לעיניי ברכות. צחקקתי בשקט,
"אני בכיינית מטבעי."
"אני אוהב אותך." הוא נשק לשפתיי ברכות, חיככתי את שפתיי בשפתיו בעדינות,
"אני יותר."
***
"זאתי מדהימה," אגם מחאה כף וקיפצה מעט. צחקקתי והבטתי במראה.
הייתי לבושה בשמלת כלה לבנה, אשר הגיעה עד הרצפה.
היו לה כתפיות לבנות דקיקות, ומתחת לחזה חגורה מסוגננת.
היא לא הייתה מנופחת, ולא רועשת. היא הייתה פשוטה, וגם המחיר שלה לא היה בשמים.
הבטתי במראה ופה פעור. לא האמנתי שאני אמצא את השמלה המושלמת כל כך מהר.
"את חייבת לקחת אותה." אמרה שירן, תומכת בדעתה של אגם.
"היא מדהימה." לחשתי בשקט והעברתי את ידי על השמלה הלבנה והנקייה.
"אני אקח אותה." החלטתי והלכנו אל הקופה. שילמתי על השמלה ויצאנו מחנות השמלות.
"יש לך טעם טוב," צחקה שירן וחיבקה אותי. חייכתי וחיבקתי אותה בחזרה.
שירן וליאור כבר התחתנו, כך שהיא הכי עוזרת לי. היא מבינה בכל ענייני החתונה, כי היא כבר חוותה אותם פעם אחת.
"אני לא מאמינה שעוד יומיים החתונה." אמרתי בשקט.
"תתחילי להאמין." חייכה אגם, ושלושתינו התקדמנו לכיוון הרכב שלי. אני נהגתי, שירן ישבה לצידי, ואגם ישבה במושבים האחוריים, שומרת על השמלה.
לא היו תיקונים נדרשים לשימלה, כך שלא הייתה בעיה לקנות אותה ולקחת אותה הביתה.
כל הקטע הוא, מי מחפשת שמלה יומיים לפני החתונה שלה?! כנראה שאני.
איפה אני אשים אותה כדי שאליאב לא יראה אותה?
להזכר באליאב גרם לי להסמיק מעט.
"השעה עשר בבוקר, בשעה תשע וחצי המסיבת רווקות!" צווחה שירן והתעסקה עם הרדיו. גלגלתי את עיניי.
שירן וליאור לקחו על עצמם להכין לי ולאליאב את המסיבות. לי מסיבת רווקות, לו מסיבת רווקים,
וכמו שאני מכירה את ליאור ושירן, יהיו חשפנים.
***
נכנסתי אל תוך הבית וסגרתי באיטיות את הדלת אחרי.
אורי ישב על הספה ואליאב לא נראה באופק.
"היי אורי," חייכתי והתקדמתי לכיוונו. התיישבתי לצידו על הספה וחלצתי את נעליי העקב הלא-בדיוק-נוחות שלי.
"אליאב למעלה," אמר אורי בשעמום. הרמתי את גבותיי,
"מה יש?" ליטפתי את שיערו.
אורי הרים את מבטו אלי,
"אני שמעתי מה שאליאב עשה." אמר בשקט, בלעתי את רוקי.
זה נושא רגיש.
"אני חושב שאופיר עדיין לא הפילה את הילד." אורי אמר ברכות. לא הבנתי איך ילד בן עשר יכול להבחין בדברים כאלו.
"שמעתי אותו כועס על אופיר שהיא שיקרה לו שהיא הפילה."
עיניי נפערו.
הרגשתי את הדמעות מעקצצות בעיניי. לא כעסתי על אליאב, הוא לא אשם, אבל רתחתי על אופיר.
קמתי במהירות מהספה,
"תודה שסיפרת לי, בובי." לחשתי בשקט והלכתי לכיוון המעלית. לחצתי על כפתור הזימון וכשהיא הגיעה נכנסתי לתוכה במהירות.
לחצתי על הקומה הרביעית.
זכרונות מאותם הימים שאני ואליאב לא דיברנו צפו ומילאו אותי.
כבר סלחתי לו.
אני יודעת שהוא לא יפגע בי שוב.
כשהדלתות המעלית נפתחו, הדבר הראשון בו הבחנתי היה אליאב. הוא ישב על המיטה, ראשו קבור בין ידיו.
התיישבתי לצידו,
"אליאבי?" לחשתי בשקט, מניחה את ידי על ידו.
הוא הרים את מבטי אליו, מבטו היה מיוסר ועצוב.
"היא לא הפילה. היא לא הולכת להפיל, היא לא רוצה." אמר בשקט.
ליטפתי את הלחי שלו ברכות,
"זה בסדר." לחשתי.
לא, זה לא בסדר. למה הם היו צריכים לשכב? למה הכל היה חייב להרס?
"אני כל כך מצטער," הוא אמר בצער וקבר את ראשו בשיערי. כרכתי את ידיי סביבו ברכות.
הדמעות עמדו בעיניי.
לאליאב הולך להיות ילד.
ילד שהוא לא ממני.
אני לא יכולה להתחרות בזה. אני חא יכולה להתחרות באופיר ובילד שלה, שהיא יצרה אותו עם אליאב.
עם ארוסי.
הדמעות זלגו במורד לחיי.
מה עשיתי לא נכון? למה הוא חיפש מישהי אחרת, בזמן שאני תמיד הייתי כאן וחיכיתי לו?
"מה עשיתי לא נכון?" לחשתי בקול רועד. אליאב הרים את מבטו אלי.
"בייבי, זו לא את. אני הדפוק כאן, אני היחיד שדפוק כאן. את מושלמת." הוא ליטף את הלחי שלי ומחה את דמעותיי.
"אז למה הלכת וחיפשת מישהי אחרת?" בכיתי בשקט, מושכת באפי.
לא רציתי להיות חלשה כל כך, אך זה לא היה בשליטתי.
"אני בחיים לא ארצה מישהי אחרת."
נשק לדמעותיי ברוך. הנהנתי והנחתי את ראשי על חזהו.
ואולי אני עושה טעות?
***
אני מקווה שעוד פרק יעלה היום.
אוהבת ❤