טולפה/החל מעצם היום הזה (לא סגורה על השם)- פרק 4- משהו שהשתבש

השמש עלתה מהמזרח. האור התחיל לבקוע מבעד לחלונות הדירה. זה היה הזמן לסיים עם המשימה הזאת, ולמחוק שתי שמות מהרשימה. החיה כבר התעורר מהעילפון שאליו הכנסתי אותו.
קמתי לכיוון השולחן שעל יד הדלת, עליו הנחתי את רובה הצייד. מאחוריי שמעתי את בל שוב מדברת. כבר נמאס לי לשמוע אותה, מברברת כל הזמן. שואלת שאלות ומנסה לשכנע אותי לשנות את דעתי.
"אל-!" זו הייתה המילה הראשונה שהצלחתי לשמוע ממנה לפני שנפלתי על הרצפה מכובד המשקל שנפל עליי. החיה התנפל עליי. הייתי בהלם, לא ציפיתי שהוא יצליח להשתחרר, אף על פי שבתוך תוכי, הייתי חייב לדעת שזה יגיע מתישהו.
הוא התחיל להכות אותי. לא הצלחתי להתנער מהאחיזה שלו, עד כמה שיכולתי.
כנראה שהייתי צריך להגיד תודה לבל. היא השתחררה גם כן, וניסתה להפסיק את החיה מלהמשיך להכות אותי. הרמתי את ראשי והבחנתי בשולחן מולי. גררתי את עצמי קדימה עד כמה שיכולתי ונאחזתי בו כדי להתרומם חזרה על רגליי. החיה רץ לכיווני בתוקפנות. מתחת לידי הרגשתי את רובה הצייד. נאחזתי בו ובלי להסס יריתי.
הוא התמוטט על הרצפה. הרובה נשמט מידיי מיד לאחר מכן. בל רכנה מעליו וחבקה בו בזמן שדמעותיה התערבבו עם דמו.
בפעם הראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי מעיין תחושה מוזרה בחזה שלי. רובה הצייד מעולם לא נועד בשביל לירות, רק להרתיע, ובמקרה הרע ביותר, להגנה עצמית. וזה מה שקרה, אני לא אשם.
תפסתי בקמע שלי וכיוונתי את קרני האור שבחדר אליהם, והם התמוססו באוויר כפי שקרה עם רפונזל. רק שהפעם, לא הייתי בטוח שעשיתי את המעשה הנכון, ויותר מזה, לא מיהרתי להוציא את הפנקס שלי.
יצאתי מהדירה וירדתי במדרגות לכיוון דלת היציאה מהבניין. סיירוס לא חיכה לפגוש אותי שוב.
"שמעתי ירייה." הוא נעמד מולי ועצר אותי מהליכתי. גלגלתי את עיניי ולא השבתי לו. "מה עשית?" הוא המשיך לשאול אותי.
"כלום." עניתי בתקווה שזה יגרום לו לרדת מהעניין. כנראה ששכחתי שאני מכיר אותו טוב יותר מזה כדי לדעת שזה לא יעזור לי.
"ירית בהם?!" סיירוס קלט את המבט שלי. "השתגעת לגמרי? אתה יודע מה זה יעשה-"
"לא יריתי בהם!" תקפתי. "זו הייתה הגנה עצמית, ויריתי רק בבחור."
"אתה יודע מה יקרה אם אחד מהם ימות? זה יצור כאוס, ולא מהסוג הטוב." סיירוס התחיל להיכנס לבהלה שלא הייתה מאופיינת לו.
"הוא לא ימות." אמרתי בביטחון.
"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?" הוא שאל בפקפוק.
"אני רק מנסה להיות אופטימי, בסדר?" אמרתי לו. "העיקר שאפשר למחוק את השמות שלהם מהרשימה." הוצאתי את הפנקס מכיסי וכך עשיתי. "עכשיו, בוא נפרוק את הציוד בבקתה, ונלך לאכול איפשהו. אני גווע." התחלתי ללכת חזרה למיקום הסודי שלנו. סיירוס, בלית ברירה, הצטרף אליי.