יונתן, סע הביתה

מכירים את ההרגשה הזאת של לשבור שיא? הרגשה כזו של אופוריה וגאווה עצמית בלתי ניתנת לעצירה. הרגשה שהכל בעולם הזה אפשרי. כשיונתן שבר את השיא שלו, הוא דווקא לא הרגיש ככה. זה לא שיא כמו שאתם חושבים, של זמן בריצת 100 מטר או שיא במשחק יריות. השיא של יונתן היה כנראה השיא שהוא היה הכי פחות גאה בו, וזה לסיים בקבוק לבד. זה היה שיא שהיה בהרבה מעל השיא הקודם שלו. עם שיא כזה הוא דווקא היה אמור להרגיש מאושר, אבל הוא לא הרגיש ככה. כי כשהוא ישב שם, בבר ריק מאדם ב12 בלילה, פתאום כל הדברים בעולם כבר נראו לו קשים. שום דבר לא היה אפשרי יותר. הברמן שאל אותו אם הכל בסדר. הוא פשוט הניח את הכסף ויצא מהמקום.
כשנכנס לחדר השינה, הוא העיר את ריקי. היא המשיכה להעמיד פני ישנה, כדי שלא יידע. כמובן שהוא ידע. היא הייתה בטוחה שהוא בוגד בה, עם כל היציאות האלה מחוץ לבית ב12 בלילה. הוא ידע שהיא חושדת. הוא ברצינות לא ידע מה יותר גרוע לספר לה, בגידה או אלכוהול. הוא בחר שלא לבחור. הוא אף פעם לא חלם על לבגוד, הרי הוא אהב אותה. אהב אותה מאוד, כמו ביום שהכירו. עדיין, הוא לא היה מסוגל לספר לה. היא לא כעסה עליו. הוא ידע שלא. היא גם לא הייתה מאוכזבת ממנו. היא פשוט דאגה לו. דאגה לו כי הוא נראה זוועה. דאגה לו כי הוא נראה עצבני וכועס. הוא אף פעם לא הכה אותה, חס וחלילה, בחיים לא היה עושה את זה. פשוט התייחס אליה… בקרירות. כאילו שהם לא נשואים. כאילו שהוא לא אהב אותה. היא באמת דאגה לו. דאגה כי כבר דניאל בן שנתיים, ואיזה לקח יילמד מאבא שלו.
בבוקר יונתן לא אמר לה כלום, וגם היא לא. שניהם כמובן היו ערים לגמרי לתקרית של אתמול בלילה. הם העדיפו לשתוק ולשתות את הקפה שלכולם כבר מזמן נמאס ממנו.
יונתן חיכה שריקי תצא לעבוד. הוא אהב לראות אותה במדי אחות. לא בקטע מיני כמובן, פשוט זה שידר לו אימהות. הרגשה של מישהי שדואגת. והיא דאגה, ועוד איך היא דאגה. הוא נשאר בבית. הוא לא עבד הרי. היה עצמאי. מעצב גרפי, או משהו בסגנון. בתכלס גם הוא וגם ריקי ידעו שזה לא יצליח. והם העדיפו לשתוק. לא לדבר. לט איט בי.
מדי פעם, בין פלאייר לפלאייר, יצא לו קצת לחשוב על ההתמכרות. התמכרות, הוא לא אהב את המילה הזאת. זה נשמע לו כאילו שהוא מוכר את עצמו למשהו, כמו שמוכרים דגים בשוק או נשמות לשטן. הרגלי שתייה, העדיף לקרוא לזה. הוא ניסה לחשוב למה קוראים לזה אלכוהוליזם. מחלת אלכוהול. זה מונח קצת מפגר. כי הרי הוא לא חלה מזה ששתה אלכוהול. הוא נהיה חולה רק ברגעים שלא שתה. לא חולה באופן פיזי, כן? הכבד שלו תמיד היה תקין איכשהו. כבד כמו של דוב רוסי, הרופאים אומרים. הוא ניסה לחשוב מעבר לזה. הוא לא הצליח. הוא המשיך לעבוד. בכל זאת, כסף זה כסף.
ריקי חזרה הביתה בשעה 6. נראה היה ששום דבר לא השתנה. הסלון, הכלים בכיור, הכביסה על הכיסא, הפנים העייפות, הפה שלא דיבר מספיק והעיניים שדיברו יותר מדי. הערב עבר והם הלכו לישון. יום חדש, אמרו לעצמם. כן, יום חדש. יום חדש שנראה בדיוק כמו אתמול. הם ידעו שהם הולכים לצפות מחדש ליום הזה, כמו לכל יום חדש. הם גם ידעו שהציפייה הזאת תאכזב אותם כל יום מחדש. כי הציפייה, הציפייה הזאת הורגת. הורגת כשהיא עולה בך, עולה מהברכיים לחזה ונתקעת בגרון.
יונתן הסתכל בשעון. 11. היה לו צורך לשתות. לא ממש צורך, אלא יותר כמו "דודא" כזאת שברגע שהיא נכנסת אליך, היא לא יוצאת.
הוא התלבש. בזמן שהתלבש חשב על ריקי, עם הפנים העייפות והדואגות שלה, ועל דניאל, שבנס לא יצא כמו אבא שלו. עם כל המחשבות האלה הוא סיים להתלבש.
נכנס לבר הקבוע שלו. עם הכיסא הקבוע שלו. הזמין צ'ייסר של וודקה. ועוד צ'ייסר. ועוד צ'ייסר. אחרי 15 צ'ייסרים הרגיש כל כך מסטול שבקושי הצליח ללכת ישר. הוא נכנס הביתה וטרק את הדלת באגרסיביות. דניאל לא התעורר, למזלו, אבל ריקי כן. היא קמה מהמיטה ונעמדה מולו. שניהם עמדו שם בלי לזוז והסתכלו אחד על השנייה. ואז פתאום, ריקי התחילה לצרוח. ככה, פשוט לצרוח. בלי מילים, בלי סיבה, פשוט לצרוח. והצרחה הזאת הטריפה את יונתן. הוא הרגיש שהצרחה הזאת נכנסת לו דרך האוזניים ומנקבת לו את המוח. הוא לא היה מסוגל לסבול את זה. כל כך לא היה מסוגל לסבול את זה שלקח סכין מהמטבח ותקע לה אותה עמוק בגרון. היא הפסיקה לצרוח. היא קרסה ונשכבה על הרצפה. הוא עמד מלמעלה וצפה בה מתרוקנת מדם. מתרוקנת מהנשמה.
מתרוקנת כמו מישהי שנדקרה בגרון.
כמו מישהי שנושמת את נשימותיה האחרונות.
כמו בקבוק ג'ק דניאלס ב12 בלילה.