שונאת אותם

אני שונאת אותם.
הם פשוט גורמים לי רצון למות לפעמים, או לברוח, אני לא בטוחה, אני פשוט יודעת שאין לי שום רצון לראות אותם יותר.
לפעמים, הם פשוט כל-כך מעצבנים אותי, ולמרות שבאותו רגע אני לא עושה דבר בשביל לעצור את היחס ההוא שלהם, אני יודעת שאחר כך אני אשנא את עצמי על כך שלא אמרתי משהו.
לפעמים, הם יכולים לשתול בפי מילים, משמעויות שלא היו שם מלכתחילה פשוט בשביל להוציא אותי לא בסדר.
אני מניחה שזה מגיע לי, היחס שלהם, הזלזול שלהם בי, אני הרי לא עושה דבר בשביל להפסיק זאת, אני לא עושה דבר בשביל לעמוד על שלי, בשביל להוכיח שאולי אנ ייותר ממה שהם חושבים עליי.
אבל הבעיה היא לא שאני שונאת אותם, הבעיה היא שאולי אני לא.
יש רגעים, לפעמים אפילו ימים, או שבועות, שבהם אני כמעט אוהבת אותם, רגעים שבהם הם נחמדים והכל בסדר, אבל איכשהו הכל תמיד נהרס.
בכל פעם שאני מקבלת הפוגה מההתנהגות ההיא, מהדברים שפוגעים בי, אני מרגישה כאילו אני ביקום אחר, בעולם מושלם ושברירי, ולפעמים, אני מוכנה לעשות הכל בשביל להישאר בעולם ההוא, להישאר על אותה קרקע יציבה, אני מוכנה לעשות הכל, רק שלא אצטרך לבכות שוב.
אך תמיד איכשהו באמצע שיחה נחמדה או משהו, מישהו יעיר משהו וכל העולם השברירי והמושלם ההוא קורס.
אם כי אני חייבת להודות שאני לא שונאת אותם בגלל משהו שהם אמרו, טוב, לא בדיוק, אני שונאת אותם בגלל שאני לא טובה מספיק בשבילם, בגלל העובדה שאני לא מה שהם רוצים שאני אהיה, שאני לא עומדת בקריטריונים הגבוהים שלהם.
אני שונאת אותם בגלל שהם גורמים לי לשנוא את עצמי.