ציידת שבט הברקת-פרק 2

השמש עלתה ואני כבר הייתי בחצי דרכי ל"אולם החותם".
ראיתי עוד כמה ילדים מתאספים סביב האולם ,גם הם כרגע הגיעו לגיל 16 "ציידים צעירים"
הם מהשבט שלי רק שלהם יש הורים ,הם הולכים לבית ספר שנימצא בכפר ושם הם לומדים להיות ציידים. בדרך כלל ילדי הגלות וילדי השבט לא נפגשים הרבה. אנשים מחשבים את ילדי הגלות כאילו הם אלה שעשו את פשעי הוריהם ונשלחו לגלות ,אף על פי שאותם אנשים אפילו הם בעצמם לא יודעים מה בדיוק אותם "הורי הגלות" עשו, רק ראש השבט יודע את המידע הזה ושומר אותו בקפידה רבה ,הם אף פעם לא יבינו שאנחנו לא קשורים למעשי הורנו.
נגזר אלינו להיות שונים.
גם האימונים המבודדים וגם שנאתם אל ילדי המוגלים מנעה מימני להכיר את אותם ילדים בשכבת גילי, האמת שהיום זה לא כוכך מפריעה לי כמו פעם ,כשהייתי בת שש, תמיד ראיתי את כול בנות השבט יושבות ליד עץ האלון הגדול ושוזרות אחת לאחרת צמות מרהיבות עם פרחים וסרטים, כשאני התקרבתי לשחק איתם משהוא במבטם הפך לקר ומפוחד הן הלכו עוד ליפני שהספקתי לבקש שילמדו אותי לעשות צמא. כשהתקרבתי לעבר האולם לא יכולתי שלא להעלות חיוך לנוכח אותם מבטים קרים ומפוחדים שניבטו אלי בגיל שש, רק שהפעם נורו מעני נערות בנות 16, כמאת שום דבר לא השתנה בהן, שערן ארך והן גבהו אבל הן אותן ילדות קטנות ומפוחדות שהכרתי בעבר או לפחות ניסיתי להכיר.
עוד חמישה ילדים הגיעו אחרינו למול דלת האולם הכבדה והמקושתת.
על הדלת ניטלו אבני חן ושורטטו בזהב ציורי היסטוריה ושמות חשובים של מנהיגים גדולים ושל ציידים שנפלו במלחמות נגד הצלים.
כשהשעה הייתה בדיוק 8 בבוקר ,נפתחה הדלת, ומיתוכה יצא איש עם גלימה אדומה ואבן ספיר אל חזהו
הוא החזיק בידו לוח, ועל הלוח היו רשומים שמות הילדים המחקים לטקס החותם..
ציידת מספר 176381 גשי קדימה.
הלכתי שלושה צעדים לעבר האיש עם הגלימה,
הוא הרים את ראשו והסתכל בי.
"את ארין אוריאן ,ציידת מספר 176381"
איש הגלימה האדומה שאל בקול רציני.
"כן" עניתי בקוצר רוח.
לפי צבע גלימתו ואבן הספיר על חזהו הוא בוודאי ממעגל השלישי במועצת השבט ,נחשב בעל כבוד לאנשי הכפר אבל לעומת המעגל הראשון והשני אין למה להשוות אותו, הוא כלום בעיניהם.
"אחרי" אמר בקול עבה ורציני כאילו שמע את מחשבונותיי ונעלב.
הדלת הכבדה נסגרה מאחורינו.
המסדרונות היו רחבים והקירות היו בצבע ירוק כהה עם סרטוטי זהב ותמות גדולות וכבדות של אנשים זקנים וכבדים.
התאפקתי לא לפרוץ בצחוק כשראיתי את אביו של מנהיג השבט, הם ממש דומים אף גדול עיניים קטנות וירוקות רק הקרחת בראשו של האבא היה ההבדל היחיד ביניהם.
הגענו סוף ,סוף לאולם.
הקירות היו שילובים מרהיבים של ירוק עד כחול , ובאמצע הקיר שלמול הדלת היו תלויות מיליוני אבני ברקת מרהיבות וזוהרות. על הרצפה מתחתיהן ישב לו ראש השבט בפנים חוששות ומודאגות.
הוא הסתכל בי וחקר את תנועותיי.
"ציידת מספר 176381 ארין אוריאן ,אדוני" אמר האיש בגלימה האדומה והשתחווה לראש השבט.
ראש השבט הנהן בראשו ושלך את האיש לחקות למחוץ לאולם.
כאשר האיש בגלימה האדומה יצא הופיעו 12 אנשים בעלי גלימות שחורות, כאילו צצו מהאוויר ,אך אני ידעתי איך עושים את הקסם הזה אז לא כול כך התרשמתי ,אני בטוחה שכול צייד צעיר רגיל שגר בכפר השבט ולא עבר אימונים מואצים עם מורה משבט המעתיקים, היה מאוד מתרשם מהתעלול.
אנשי הגלימות השחורות היו גבוהים ,בעלי אבנן ברקת על חזיהם. הם בטח מהמעגל השני במועצת השבט ,בהם כבר אי אפשר לזלזל, הם יכולים להרוג אדם רק מלשלוח אליו מבט.
ראש השבת קם ממקומו והתקדם לעברי .הוא לבש את הבגדים המסורתיים של ראש השבט.
גלימה לבנה עם קצוות בצבע זהב וירוק, אבן ברקת ענקית על חזהו ומסביבה אבני טופז וחוטי זהב שמחזיקים הכול ביחד.
הוא היה היחיד מלבדי בחדר שראשו היה חשוף והיה אפשר ליראות את פניו.
על ראשו היה כתר דק מכסף עם אבני ברקת קטנות, כמובן שראש השבט היה מעל כול מעגלי המועצה, אפשר להבין מכך שהוא כנראה גם החזק מכול יושבי המועצה.
"ברוכה הבאה ארין" אמר בקול צרוד אבל מובן ובטוח.
"תתיישבי על הרצפה באמצע החדר ותפשתי את חולצתך כדי שנוכל להתחיל."
"כן אדוני" אמרתי ומיהרתי להתיישב באמצה החדר.
פשטתי את חולצתי, והיה לי קר. כמובן שאי אפשר לדרוש פרטיות, כול הוראה שראש השבט אומר חייבת להתבצע גם עם זה אומר לוותר על האישיות שלך. אנשי הגלימות השחורות התקדמו לעברי ונעצרו צעד אחד מימני.
ראש השבט התקרב אלי וחרב קצרה מקושתת באבני ברקת בידו,
אנשי הגלימות השחורות סגרו מעגל, סביבי, וסביב האיש הזקן, הם החזיקו ידיים והחלו למלמל
הסתכלתי למלא אל האיש הזקן, פניו נראו עייפות, עצובות, ומודאגות ,אני לא הצלחתי לפענח למה הוא שולח בי מבט כו מלא משמעות ועצב הורדתי את עייני וניתקתי את הקשר שלו בהן.
הוא דיבר "האם את ציידת מספר 176381 הידוע בשם ארין אוריאן מוכנה להתחייב לשבט הברקת ולשרת אותו בעזרת הכוחות שענו נעניק לך ,האם תבטיחי לתת את חייך לטובת השבט, האם תסכימי לשפוך את דמך ואת דם אויביך לפי הוראתי, האם תישבעי לא לאפר את חוקי הציידים העתיקים"
לכך לי יותר זמן מן המצופה לענות על השאלה הארוכה והעתיקה של ראש השבט. משהוא בא לא נישמע לי נכון ,אבל לזה גדלתי ,זה הוא גורלי ,לשרת את השבט זה הדבר היחיד שגודלתי בשבילו, זה מה שאני מקירה.
"כן, אני מסכימה ואני יעשה", אמרתי את מילות ההסכמה העתיקות והטקס הרשמי החל.
האנשים בעלי הגלימות השחורות הוציאו חרבות קצרות עם קישוטי זהב. הם עדיין מלמלו בתיאום מושלם כמאת לא אנושי. לאחר 2 דקות הם שרטו את ידם חתך עמוק ,באותו תיאום כשל מיקודם. הם התכופפו לרצפה וחתמו את צורת ידם אלהה בדמם.
"עכשיו תורך ארין" אמר ראש השבט וסימן לי להושיט את ידי. הושטתי את ידי ועצמתי את עייני.
שקט.
חושך.
ואז כאב חזק מיתוך ידי ,הדם מיד החל לזרום וכול טיפה צרבה כשיצא מעורי.
"עכשיו תחברי את חותמות הידיים שלהם עם פס מדמך " וכך עשיתי, פעולה זאת הייתה כואבת ושורפת מאוד ,לשפשף עם הרצפה את ידי עם פצה טרי ונוטף דם לא היה אחד התחביבים שלי.
אחרי שסיימתי לחבר את כול החותמות עם דמי חזרתי למקומי.
אנשי הגלימות השחורות החלו למלמל שוב, והפעם ראיתי מה הם ממלמלים הדם שלי עם החותמות של יידהם החלו לבעור באש כחולה ,האש הכחולה הסתובבה סביבי והחלה להתרומם לאט מהרצפה.
"תתכונני ארין, תישבי במקומך ועל תזוזי תשתדלי שגבך היה כמה שיותר חשוף כלפי חוץ ,זה הולך להיות כואב"
עצמתי את עייני והצמדתי את חזי אל הרצפה הקרה. ואז זה הכה בי, עוצמת כאב שלא חוויתי אף פעם, זה הרגיש גם חם וגם קר באופן קיצוני עד כאב ,הרגשתי במעומעם משהוא ניכנס לגבי, לא יכולתי לנשום ליבי החסיר פעימה וכאב זרם בעורקי וחדר לכול איבר בגופי ואז באותה פתאומיות שזה הכה, כך זה הפסיק ,פתאום הייתי מודעת לכך שאני צורחת ושדמעות מחסות את פני, הושטתי ידיים לפי לחסום את הצרחה ונשמתי עמוק. ראש השבט ניגש אלי והושיט לי את חולצתי.
"כחי תלבשי אותה ,זה אכאב לזמן מה, אבל זה יעבור בסופו של דבר , תשתדלי לישון יותר על הבטן מאשר על הגב עד שזה יירגע ,יש לך יומיים חופש מהלימודים ,על תקשי על עצמך יותר מידי ,טוב"
הנהנתי בעודי קמה מנגבת את דמעותיי ולובשת בעדינות את חולצתי .הרגשתי שיש סימן חדש על גבי הוא קצת בלט מעורי ועדיין כאב. האיש עם הגלימה האדומה ניכנס לחדר וסימן לי בידו לגשת אליו, התחלתי ללכת לכיוונו כשפיתום שמעתי
"ארין" הסתובבתי וראיתי, את אותו מבט מודאג בעני האיש הזקן. "מחר ,תגיעי בשעה 12 בצאריים לביתי ,אני צריך לדבר אתך" הנהנתי אליו "כן אדוני" והמשכתי לכיוון הדלת . "ובלי איחורים" הוא אמר בטון קצת יותר קליל .נופפתי בידי ויצאתי מהחדר.
מחוץ לחדר חיכה לי חובש צעיר בן 18 .כנראה אחד שלא היה לו מספיק אנרגיה כדי לשלוט בקסמים והוא למד רפואה פיזית במקום ,הוא חבש את החתך בידי ונתן לי משכה כדי שלא יתפתח זיהום הוא נתן לי גם כדור לבלוע בלילה כדי שאוכל להירדם ,כנראה שהגב שלי ילך ויחמיר עם ערב.
כשיצאתי מהאולם כולם קמו בציפייה, ונראו מאוכזבים שזוהי רק אני, השעה הייתה כבר 8:30 לפי מיקום השמש בהשוואה למיקומה בשעה 8. התחלתי ללכת לכיוון ביתי.
כעבור כמה דקות יצא האיש בעל הגלימה האדומה.
."צייד מספר 156349 גש קדימה"
חשבתי לעצמי זה בטח מאוד מעצבן להיות ראש השבט, ולקיים עם כולם את אותו הטקס הארוך והמפרך פעם אחרי פעם.