ביקורתית

"איך קוראים לסרט?" שאלתי בסקרנות.
"היא." ענה ג'ייסון והוציא את הדיסק מהעטיפה.
"איזה שם מעניין ומקורי להחריד." גלגלתי עיניים. אני שונאת סרטים עם שמות שנשמעים כאילו היה לתסריטאי\מתרגם משעמם אז הוא החליט לקחת מילה שנשמעת לו טוב וככה קוראים לסרט. תראו למשל את הסרט Walk to remember, בעברית המתרגם האידיוט קרא לזה 'סיפור אהבה בלתי נשכח'! מה הטמטום?!
הוא שם את הדיסק בכונן של הטלוויזיה והתיישב לידי. הוא בחר עם השלט כתוביות בעברית ולחץ 'הפעל'.

השדה ירוק וענק. נערה חצתה את הפריים, המצלמה התמקדה בה.
ההבעה שעל פניה הייתה מתוחה ונרגשת, כאילו היא חיכתה הרבה זמן בשביל לעשות משהו, ועכשיו היא עושה את זה.
מוזיקה דרמטית ולא קשורה בעליל התנגנה ברקע.

"פתיחה גרועה." הערתי.
הוא כרך את זרועו סביבי. "למה? אני דווקא אהבתי."
"לא נכון! הדבר היחיד שאני רואה כאן זה שמישהו ניסה באופן צולע לתת תחושה של מתח ודרמטיות, שהשדה מודבק בצורה זוועתית מאחורי הנערה הזאת, והיא יותר מדי טובה בשביל לשחק בדבר העלוב הזה!"
הוא רטן. "עדיין לא ראית אפילו עשירית סרט! איך את יכולה להגיד את זה?!"
"אני ביקורתית, תתמודד."
אחרי כמה דקות של שעמום תופת התחיל הסרט. לא בצורה טובה במיוחד אבל התחיל.

המצלמה עברה לצילום נרחב יותר של כל השדה. ראו שלושה אנשים מאחוריה רצים ממש מהר, כמו באפקט הגרוע הזה בדמדומים. הם התחילו להשיג אותה. היא הפנתה מבט לאחור וראתה אותם.
היא גם התחילה לרוץ יותר מהר, וההבעה שעל פניה הפכה להבעה של פחד. הם השיגו אותה יותר ויותר…

"אני לא מאמינה." אמרתי והזעפתי פנים.
"מה?" שאל ג'ייסון בקוצר רוח.
"זה האפקט המפגר הזה של לעשות הילוך מהיר למי שרץ. זה ממש עלוב ופתטי!"
"אוף!" הוא אמר והוריד את היד שלו ממני. "מתי תפסיקי להיות כזו… ביקורתית, מעצבנת, שופטת יותר מדי?!"
"זו מה שאני, טוב?!" אמרתי בכעס.
שתיקה מביכה השתררה בינינו.

הם כמעט הגיעו אליה כשהיא נפלה.
השיער שלה התמלא בחתיכות קטנות של דשא והבגדים שלה באדמה.
הם רכנו אליה, והמסך השחיר.
שנה קודם לכן…

נאנחתי. לא אמרתי כלום, לא רציתי לעצבן את ג'ייסון, אבל ברצינות?! הם ברצינות עושים את זה?! את הדבר הכי שחוק בתולדות הסרטים?! וואו, זה סרט פשוט… לפתע שמתי לב שביטאתי את המחשבות שלי בקול.
ליד ג'ייסון.
הוא התעלם ממני במבט מרוגז וצפה בסרט.
אוף… אני לא רוצה לעצבן אותו כל כך, אחרי הכל – הוא הבן זוג שלי…

פתאום שמעתי שיר מוכר מהטלוויזיה.
היי! זה What's Up! התלהבתי. שנה שעברה זה היה שיר העצבים שלי – שיר ששמעתי על פול ווליום כשהייתי מעוצבנת.

הנערה הלכה עם תיק צד תלוי על כתפה. אוזניות היו תלויות על שתי אוזניה.
היא הגיעה לבית קטן משהו, ותפחה את הדלת.
"מזל טוב!" קראו שמונת אלפים קולות מעורבבים מתוך הבית.

שחוק.
כל כך שחוק.

הנערה חייכה חיוך ענק. "תודה רבה!" היא אמרה והרעיפה חיבוקים על כולם.

הסרט הזה הולך להיות מעניין באיזשהו שלב?
הסתכלתי על ג'ייסון. הוא היה נראה לי מעוצבן ולא שם לב אליי.

זוג מבוגרים שנראו כמו ההורים שלה התקרבו אליה עם עוגה ענקית שעליה הכיתוב 'שש-עשרה מתוק'.

עכשיו ברצינות; ברצינות?!
סוויט סיקסטין?!
הכי. חפור. ואידיוטי. שיש. נקודה.

היא חיבקה אותם. "אלוהים!" היא צווחה. "תודה!"
מישהו הגיח מבין כמה אנשים.
הוא היה ההתגלמות של הגרי טסו. כולו שחקן קולנוע חתיך מלא איפור שגורם לו להיראות מלא שרירים.
הנערה – כמובן – התקרבה אליו ונתנה לו נשיקה די מטרידה על השפתיים.

למרות שאני וג'ייסון גם מתנשקים – דא – אף פעם לא נעים לי לראות בסרטים זוג אנשים מתנשקים. זה יותר מדי… קרוב. חודר לפרטיות.
עכשיו אמרתי את זה בקול, מקווה שג'ייסון ישים לב אליי.
הוא לא.
הוא רק רטן והמשיך לבהות במסך.
נאנחתי. זה היה אמור להיות ערב כיף שבו אנחנו עושים מרתון סרטים שכל פעם מישהו אחר בוחר סרט.
ערב רומנטי משהו.

הוא הוציא מהכיס חבילה קטנה בצבע כחול עמוק עם סרט ונתן לה אותה. "יום הולדת מתוק." הוא לחש באוזנה.

עצרתי את הסרט.
"ג'ייסון." אמרתי בקול החלטי.
הוא חטף לי את השלט והמשיך את הסרט.
התעלמתי מהסרט. "ג'ייסון!"
הוא הסתובב אליי. "מה את רוצה ממני?!"
"מה עובר עליך?!"

מוזיקה רפה נשמעה מטלוויזיה וצרחה.

עכשיו הוא הסתכל לי בעיניים. "מה עובר עלי?!" הוא הרים את הקול. "מה עובר עלי?! אולי כדאי שתשאלי את עצמך!"
נסוגתי לאחור טיפה. דמעה בצבצה מזווית עיני.
"את כל הזמן מבקרת! כל הזמן מתנהגת מגעיל לכולם! תביני, זה שאני חבר שלך זה לא מובן מאליו! את לא יכולה להתייחס אליי איך שבא לך, ולצפות שנישאר בני זוג! אני נהייתי חבר שלך בגלל שהיית נחמדה אליי! בגלל האופי שלך! אבל עכשיו כל מה שאת עושה זה לרדות בי ולהתנהג אליי כאילו אני כלב שלך!"
מלמלתי משהו. " אני ביקורתית, זו אני." התחלתי לבכות. לא רציתי שזה יהיה ככה.
"אז הנה! אני מתמודד!" הוא צרח. הוא זרק עלי את השלט וקם. "אנחנו כבר ממש לא חברים, זה ברור לך, ביקורתית?"
מחיתי את הדמעות מעיני.
הדלת נטרקה בכוח.
לא יכולתי לעצור.
רצתי אחריו בכל הכוח.
הוא החבר היחיד שלי.
אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד גם אותו.