תולעת ספרים
פרק ארוך מן הרגיל! מצטער שלא העלתי מלא זמן.. מקווה שנהנתם :) *להזכירכם, מי שרוצה להתחיל לקרוא את כל הסיפור מחדש, יכול ללחוץ על התגית:בין_שני_קירות , ולהגיע לכל הפרקים של הסיפור.*

בין שני קירות פרק 4 מקום היעד

תולעת ספרים 03/04/2015 947 צפיות 4 תגובות
פרק ארוך מן הרגיל! מצטער שלא העלתי מלא זמן.. מקווה שנהנתם :) *להזכירכם, מי שרוצה להתחיל לקרוא את כל הסיפור מחדש, יכול ללחוץ על התגית:בין_שני_קירות , ולהגיע לכל הפרקים של הסיפור.*

(שימו את המנגינה ברקע)

"אפשר לנסוע" אמא של איתמר נכנסה בחזרה למכונית, והם החלו לנסוע לעבר בית החולים במהירות. כשחלפו על פני ביתה של אביגל מבטו של איתמר נשאר תקוע על חלון חדרה. לפתע הוא אמר :"תעצרו את המכונית" .
אף אחד לא הבין מה קרה לאיתמר. המכונית הוחנתה בחנייה ההכי קרובה.
"מה קרה איתמר?" שאלה אימו של איתמר.
"אני חייב לרדת..אני חייב.."
אמא של איתמר הפנתה את ראשה אל שני המטפלים שישבו בשני הכיסאות הקדמיים של הרכב, במבט מוזר, בזמן שהיא מקמטת את מצחה.
"תחשבו על משהו..אולי תוכלו כבר לטפל בי פה או שמישהו יבוא מהבית חולים עם הדברים שצריך ויטפל בי..העיקר שפה..אני חייב ללכ.." איתמר לא הספיק לסיים את המשפט שלו.
"אתה חייב להגיע לטיפול שם, בבית החולים. פה זה לא נראה לי אפשרי. אין לנו זמן להתעכב" ענה אחד מהמטפלים.
"יש זמן..יש זמן!! אני חייב..פשוט חייב..להיות פה..חייב ללכת אל.."
"סע" הורתה אמו של איתמר לנהג.
"לא!! לא!! אל תסע אני חייב..חייב.."
איתמר ניסה לקום מעט, בכל כוחו בזמן שהנהג הסיע את המכונית מעט אחורה, סובב את ההגה שמאלה, ושיחק עם המכונית עד שהייתה במצב של היציאה מהחנייה, וכאשר החל לצאת ממנה היישר אל הכביש, איתמר התיישב על האלונקה, וניסה להגיע למצב של עמידה. ראו על פניו, וראו איך גם גופו כל כך מתאמץ.
אמא שלו נעזרה בשני ידייה בכדי להרגיע את בנה, ולהשכיב אותו בחזרה לאלונקה, כמו שהיה ממקודם. הוא ניסה להלחם בה, כשבינתיים, המטפלים לא התערבו במה שנעשה. איתמר הושיט את שני ידיו והרחיק את ידיי אימו מגופו.
לאחר דקה שהרגישה כאילו נמשכה נצח בשביל איתמר, הוא ראה את אמא שלו מסמנת תשובה חיובית לאחד המטפלים, ולפתע הרגיש גוף זר נכנס לגופו. אחרי שנייה שם לב לצינור שהתחבר לידו. הוא הרגיש איך חומר כלשהו, שלא הבין מהו, נכנס לגופו. אטום אחרי אטום, חלקיק אחרי חלקיק. אחד אחרי השני, לאט, לאט. איך הם עוברים ונמשכים בתוך גופו, איך הם נעים וזזים. לפתע, הרגיש הרגשה מוזרה. כאילו הוא נמצא בתוך ריק, רק הוא, בלי כלום ליד, כשברקע חושך. וגם שקט. הוא לא שמע כלום. היה בבועה משלו. עיניו, שהיו עוד פקוחות, נסגרו אט, אט, כשהשחור של הריק, נשאר שחור, רק שזה כבר היה השחור של לובן העין. הוא הרגיש בכל הזמן הזה, תחושה של רוגע וסטלנות. הרגשה של שמחה. כאילו כל הבעיות שהיו לו נעלמו, בעיה אחר בעיה נעלמה ממאגר הבעיות שהצטברו לו במוחו. כשפתאום, לא הרגיש כלום, ונרדם.
"הוא יהיה במצב הזה כמה שעות. שמח שהסכמת, זאת הייתה האפשרות היחידה.." אמר אותו מטפל שהזריק לאיתמר את הקטמין.
"אני מקווה. אני כל כך מקווה.." אמרה אמא של איתמר, בזמן שמסתכלת על אותו מטפל, במבט של חוסר ידיעה מוחלט.
הנסיעה לבית החולים נמשכה מספר דקות. המכונית נסעה במהירות המריבית בשביל שאיתמר יגיע במהירות, ויקבל את הטיפול לו הוא זקוק. אמא של איתמר בהתה בבנה מספר דקות, שלאחריהן הרימה את הפלאפון שלה והחלה להתכתב עם אבא של איתמר.
"היי חן מה קורה? אני בדרך לבית החולים, תיכף אגיע"
"לא כל כך בסדר.."
"מה קרה?"
"איתמר התפרע במכונית. הוא רצה לצאת לאנשהו, ושיטפלו בו במקום..הסברנו לו שזה לא אפשרי"
"למה פשוט לא הבאתם לו לצאת?"
"דורון.."
"באמת! שייראה שזה לא אפשרי"
"אבל בגלל זה הוא אמר שיטפלו בו במקום וזה מה שלא היה אפשרי..תחשוב קצת"
"טוב. בכל מקרה, אני מחכה לכם"
השיחה ביניהם הסתיימה, וחן הכניסה לתיקה את הפלאפון.
כשהגיעו לכניסה של בית החולים, הם פתחו את הדלת של התא האחורי בו איתמר שכב, כל אחד הלך לצד אחד, והרים את דפנות האלונקה ושניהם סחבו אותה, לעבר הכניסה לבית החולים.
חן שמעה צפירה של מכונית מאחוריה, ושהסתובבה ראתה את דורון מגיע עם מכוניתו, והיא סימנה לו עם היד חנייה פנויה, והוא החנה בה את האוטו, בצורה כמעט מושלמת.
שבלם את המכונית, יצא ממנה, וחן חיכתה לו מחוץ לדלת. שניהם התחבקו חזק, ושהרפו האחד מהשנייה דורון שאל:"איפה הוא?"
"הם נכנסו איתו לבית החולים. בוא נלך אליו.." דורון הנהן בראשו, ושניהם החלו להתקדם לבית החולים.
בינתיים, אחר הצהריים הגיע. השעה הייתה ארבע.
אביעד ניסתה למצוא את אביגל, שכמובן לא ענתה לה להודעות, ולא לשיחות. היא החלה לחשוד אם קרה לה משהו. מאז שנעלמה, באותו שיעור אלגברה, היא לא ראתה אותה, או דיברה איתה. היא ירדה במדרגות של ביתה לעבר הסלון, וראתה את אמא שלה יושבת בו ורואה תכנית ריאליטי בטלוויזיה.
"אמא? מה את עושה פה? את לא אמורה להיות בעבו.."
"יום חופש. עשית שיעורי בית היום?"
"כן, סיימתי הכל כולל מערכת"
"רוצה לראות איתי אקסטרים מיקאובר..? זה בדיוק התחיל"
"אין לי בעיה..בעצם יש לי."
"אני לא מבינה"
"אני אראה איתך את התכנית, אבל..אני דואגת"
"ממה יש לך לדאוג? תדברי בלי רמזים" אמרה אמא של אביעד בפרצוף חשוד
"זאת אביגל. היא לא עונה לי לשיחות ולא להודעות מאז שיעור אלגברה. שזה בעצם מאז תחילת יום הלימודים. אולי קרה לה מ.."
שוב פעם אמא של אביעד קטעה אותה, ואמרה:"לא. אל תטרידי אותך בזה. אולי היא פשוט לקחה חופש מהפלאפון שלה. הייתי שמחה שגם את היית עושה את זה מדי פעם"
"מאיפה את בטוחה שזאת הסיבה?"
"את באה? או לא..?"
אביעד התיישבה ליד אמה, שהיא מנסה להראות לה כאילו היא נהנית לשבת ולראות פרק של אקסטרים, בזמן שהייתה מוטרדת לגבי מצבה של אביגל.
הערב החל להפציע. בבית החולים, בקומה הראשונה, איתמר שכב, מורדם, על מיטת ברזל עם מצעים של בית חולים, וכרית של בית חולים, ששניהם נראו כאילו נוצרו מלפני 50 שנה. הסתברות שאולי היא נכונה.
לידו ישבו על כיסאות הוריו, חן ודורון.
"מי נשאר לישון פה? צריך מישהו אחד" שאלה חן.
"רוצה להשאר? כי פה יש עוד אנשים ואולי את לא תרצי לישון היום בלילה לבד.."
"אין לי בעיה כל עוד לך אין בעיה"
"סגרנו"
שניהם חייכו אחד לשנייה.
מאוחר יותר, שהשעה הייתה כבר שבע, דורון קם מהכסא לאט, והתמתח עם שני ידיו והטה את גופה לאחור. כשסיים התיישר, ואמר:"אני יוצא כבר עכשיו הביתה"
"למה?" שאלה חן.
"יש לי הרבה דברים לעשות, וגם אני ממש עייף היה לי יום די עמוס..תעדכני אותי אם יהיה משהו חדש"
"בסדר. לילה טוב"
חן קמה ממקומה, נישקה את דורון בפיו, התקדמה לחיבוק, ולאחר מכן הוא פנה לכיוון הדלת, והיא התיישבה חזרה על הכסא, ולאחר מספר דקות גם נרדמה עליו, אחרי ששמעה את הרעש שייצא ממכוניתו של דורון, כשייצא מהחנייה.
באמצע הלילה, בשעה שתיים וחצי, איתמר התעורר.
הוא נשם נשימה עמוקה, והסתכל ימינה ושמאלה. הוא ראה את אימו ישנה בכיסא שליד המיטה.
באותו הרגע, הוא הבין שהרדימו אותו, והוא בבית החולים.
הוא מאוד כעס, אך גם הרגיש הרבה יותר טוב. הוא ראה שיש תחבושת בברכו, והבין שיש לו הזדמנות לברוח, אחרי שהוא טופל.
הוא שמע את אחת המטפלות בבית החולים נכנסת לחדר, והוא נשכב בחזרה על המיטה. בכל הזמן שהייתה בחדר, הציץ בכדי לראות מתי היא הולכת, ובאותו הזמן חשב על תכנית בריחה. מה שהיה לו ברור- מהו מקום היעד.

כאשר ראה שהמטפלת יצאה מהחדר, בלי מושג למה היא בכלל נכנסה, איתמר המשיך לשכב, ליתר ביטחון, וחשב על תכנית הבריחה.
הוא התרומם לאט מהמיטה והשליך רגליו אל הרצפה, בלי שאמא שלו-חן תשמע. הוא נעל את נעליו, ובשקט התקדם לעבר היציאה מהחדר. בדרך, ראה פנס הנמצא על אחת השידות שבחדר. בלי היסוס, לקח את הפנס והמשיך ללכת. הוא שם לב שהמסדרון שבו נמצא חדרו ריק. הוא הלך במהירות ובשקט לעבר הממד. את מיקומו- הוא ידע. לאחר חצי דקה של הליכה הגיע, בדק שאף אחד לא עקב אחריו, סגר את הדלת הכבדה, נעל אותה, ואז הסתובב לעבר החלון. החלון היה מספיק גדול בכדי להכנס ולצאת ממנו. הוא התקדם במהרה לעבר החלון, עקף את השולחן שעמד במרכז הממד, וכשהגיע, אחרי כמה ניסיונות לפתוח הוא הצליח לפתוח אותו. הוא הציץ מהחלון וראה שהמרחק בינו לבין הקרקע לא כל כך גבוה, והחל לטפס. לפתע, שכל גופו התיישב על החלון, איתמר שמע שמישהו מנסה לפתוח את דלת הממד. הוא גם חיכה לרגע שבו לא יהיה אף אחד בסביבה של הקרקע, לא אנשים, לא מכוניות, כלום. אך באותו הרגע, מכונית של בית החולים עברה בסביבה ועצרה כניסה לבית החולים. כשהאנשים יצאו ממנה בכדי להוציא את האלונקה, איתמר חשב שלא יספיק לקפוץ לפני שיפרצו את הדלת. אך כעבור דקה, האנשים לקחו את האלונקה אל תוך בית החולים, ואיתמר היה מוכן לקפיצה. הוא התרומם מעט, ורגליו כמעט התיישרו בצורה מושלמת. הוא התכופף מעט, זינק, ועף אל הקרקע.
הוא נחת על רגליו, אך אחרי שניה נפל ונשכב על הקרקע, והחל להתגלגל מספר גלגולים עד שנעצר, נשם נשימות ארוכות וכבדות, וסגר את עיניו. הפנס שהיה מונח בידו נפל וראשו התנפץ.
איתמר היה שכוב למשך דקה.
אחריה, התעשת, וקם על רגליו. הוא לקח איתו ליתר ביטחון את הפנס, למרות שהיה שבור. הוא החל לרוץ בכל הכוח שיש לו, עם הכאב שעוד הרגיש בברכו, ונמלט במהרה מהמקום.
הוא הגיע לבית הספר.
הוא טיפס על הגדר הארוכה, שחוריה בצורת המלבן היו צרים, כמו הגדר הקצרה שהוצבה בין שטח בית הספר ליער, וקפץ לעבר שטח בית הספר. "המקום הזה מעולם לא היה נראה יותר מפחיד מעכשיו" אמר איתמר בקול, והחל לרוץ במהרה לעבר הגדר שבעזרתה היה אפשר להכנס ליער. כמו בפעם הראשונה, הוא טיפס על הגדר שלא הייתה ארוכה ולא קצרה, אך חוריה בצורת המלבן היו צרים, וכאשר קפץ מקצה הגדר לאדמת היער, החל לשוטט ברחבו, והלך למצוא את העץ. העץ שלו.
הוא נכנס אל השביל. שביל השלמות, שהיווה את הכניסה אל גן העדן. אך לא כמו פעם קודמת, הוא רץ בשביל, ולא הניח תשומת לב על שום פרט, אפילו הפרט ההכי לא שולי שנמצא באותו המקום. "בפעם אחרת" חשב לעצמו. גם אחרי שהשביל הסתיים המשיך לרוץ, עד שהגיע לעץ שלו. הוא הלך לפי האבנים שבעזרתן סימן את הדרך לעץ, בתחילת היום שעבר.
הוא ישב בצורה כזאת, שברכיו היו מורמות למעלה עד שהגיעו לגובה של תחילת צווארו, ורגליו-שבאותו הרגע היו בלי נעליים, הונחו בצורה שונה האחת מהשניה. "ממש כמו אביגל…" חשב לעצמו איתמר.

(שימו את השיר ברקע)

הוא הסתכל על הקרקע והעיר בה את הפנס. הוא עלה עם הפנס למעלה, האיר על העץ של אביגל, ואז עלה עוד למעלה עד שהגיע עם ראשו ועם הפנס לשמיים, ככה שהוא כבר לא יכל לראות את אור הפנס.
לפתע, הוא שמע רעש של עלים זזים.
"מי זה?" אמר בקול מפוחד ומעט שקט, לאחר שכיבה את הפנס והפנה את מבטו הצידה, לצד שבו היה השביל.
לא הייתה תשובה.
הוא הדליק בחזרה את הפנס, והרים אותו לאט לאט, וברעידות קטנות מהקרקע עד שהגיע לאחר מספר שניות לגוף.
הוא עלה עם הפנס שוב, לאט לאט, ובפחד עצום ובציפייה לגלות מי אותו בן אדם העומד למולו, עד שהגיע לראש של אותו גוף.
"אביגל" .


תגובות (4)

וואו סיפור מדהים, הכתיבה שלך שלך מדהימה. ארוך מאוד אבל זה יפה. מעניין מה איתמר יגיד לאביגיל? האם יקרה לו משהו? יכול להיות שבפתאומיות יקרה משהו לרגל? תמשיךךךךךךךךךךךך
כתיבה מדהימה.
מדרגת לחמש.
סוף סוף חזרת התגעגעתי אליך. ואל הכתיבה המדהימה שלך.

05/04/2015 22:32

וואו סיפור מדהים, הכתיבה שלך שלך מדהימה. ארוך מאוד אבל זה יפה. מעניין מה איתמר יגיד לאביגיל? האם יקרה לו משהו? יכול להיות שבפתאומיות יקרה משהו לרגל? תמשיךךךךךךךךךךךך
כתיבה מדהימה.
מדרגת לחמש.
סוף סוף חזרת התגעגעתי אליך. ואל הכתיבה המדהימה שלך. ואל הסיפורים שלך.

05/04/2015 22:32

בת אל גם אני כל כך התגעגעתי..:)
תודה רבה!! ♥
ולגבי כל השאלות…
מצפה לך הרבה אבל הרבה יותר מזה במיוחד בפרקים הבאים..
מחר אני חושב שכבר אעלה את הפרק החמישי…

05/04/2015 22:44

ולגבי האורך..
אנסה לעשות יותר קצר בפעמים הבאות…

05/04/2015 22:45
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך