מי אני ומה שמי- פרק 6

"שתי דקות לחצות." הגשתי צורך לציין.
"מעודד…"
כבר ראיתי את הבית מרחוק. קצת קשה לפספס אחוזה ענקית בת ארבע קומות מוקפת בחומת אבן ושער ברזל בכניסה. הרבה אמצעי בטיחות, הא?
"אל תדבר, תמשיך לרוץ," זירזתי אותו עוד יותר, אם הוא לא יגיע בזמן הוא ימות.
הוא גביר את מהירותו עד קצה גבול היכולת והמראות בצידי הדרך היטשטשו לנגד עיני, לא ידעתי שהוא יכול לרוץ עד כדי כך מהר. "דקה לחצות. אנחנו לא נספיק."
"בטח שנספיק," אמר. אופטימי כתמיד.
כבר כמעט הגענו. עוד מאה מטרים ואנחנו בפנים. "חצי דקה. תשאיר אותי כאן וכנס אתה, אני סתם מכבידה עליך." ניסיתי לשכנע אותו.
"את לא! אני עוד שנייה שם." השער עוד היה פתוח, נכנסנו דרכו ונשארו עוד עשרה מטרים עד הדלת.
"עשר שניות," אמרתי כמו רובוט.
"תהיי בשקט, את סתם מלחיצה אותי." התעצבן.
"שבע…" כבר לא שמעתי את קולו.
"אם את לא מפסיקה עכשיו, אני משאיר אותך כאן למות." איים.
"חמש שניות. רוץ!" צרחתי.
"אני רץ!" צעק בחזרה. הרגשתי כאילו אני בתוך טיל כשמהירות ריצתו התגברה עוד יותר.
"שלוש,
שתיים,
אחת." הגענו לסף הדלת בדיוק כשהמלכודות התחילו לפעול. קרני לייזר הופיעו משום מקום ואזעקה מחרישת אוזניים נשמעה ממקום כלשהו בחצר. מעולם לא פגשתי את מערכת ה'הגנה מפני פולשים' מקרוב, ודי קיוויתי שגם לא אפגוש אותה. היה לנו מזל גדול שהצלחנו להגיע לדלת.
"הגענו, אני לא מאמין שבאמת הספקנו להגיע!" צעק דניאל, מנסה לגבור על קול האזעקה.
חיכיתי כמה שניות, שהאזעקה תיחלש לפני שעניתי לו, "אתה יודע, זה עדיין לא נגמר," אמרתי בקדרות.
ניסינו לפתוח את דלת הברזל הענקית. "מוזר, לרוב היא נפתחת מעצמה," הרהר. זה היה נכון, לדלת היה מן חיישן שמזהה את בני הבית ופותח להם את הדלת.
"איפה הידית כשצריכים אותה?" שאלתי את עצמי.
"היא למעלה. את יודעת… שני מטר מעל הראש שלך," ענה לי.
"אה… נכון. אז בוא ננסה להגיע אליה." הרגשתי כמו ילדה קטנה בתכנית טלוויזיה מצוירת לילדים, לא כמו נערה בת חמש עשרה שנמצאת בסכנת חיים.
"אל תחשבי עליי, אני מותש." דניאל הרים את ידיו ונשען על משקוף הדלת.
"אני גם לא רוצה…" האמת היא, שמאוד רציתי את העזרה שלו. לא יכולתי להצליח לעלות לשם לבדי.
"אבל אם זה יעזור לך, החור למנעול בולט בערך בחמישה סנטימטרים ואת יכולה להיעזר בו," אמר כבדרך אגב.
"תודה." חייכתי אליו חיוך מזויף וחיפשתי את חור המנעול בדלת הענקית.
"צד ימין, בגובה מטר בערך." שמעתי אותו אומר.
חזרתי לימין וכעבור שתי שניות מצאתי אותו. חור עגול וקטן, בדיוק מטר מתחת לידית שבל בקצת יותר מחמישה סנטימטרים מהדלת. למזלי הרב, מנורת הכניסה הייתה קבועה גם כן בצד ימין של הדלת ויכולתי להיעזר בה לייצב את עצמי עליו. הגעתי אל הידית ומשכתי בה, הדלת נפתחה בחריקה צורמת. "למה כשהיא נפתחת מעצמה, לא שומעים צליל מחריד שכזה?" שאלתי אותו.
הוא רק משך בכתפיו. "אולי זה גם חלק מהמערכת?"
"אני מקווה מאוד שלא," נאנחתי. ממש לא רציתי להיתקל עכשיו בעוד מלכודות משוכללות רק בגלל שהגענו אחרי חצות והתפללתי שהחריקה לא תהייה קשורה לזה.
חבל שהמשאלות שלי לא מתגשמות.