חייו של סרגיי

כשסרגיי בוגדאנוביץ' סטראשנקו היה עובד בישראל הוא היה מקלל ומעשן כמו אסיר. מי יודע מה אותו צאצא-קוזקים פראי עשה שם ואיך מצא את עצמו מגיע לארץ הקודש היישר מחור התחת של כדור הארץ, דרום אוקראינה.
כשהיה מסיים את עבודתו החלומית (לפי חינוכו), היה נכנס לדוש קטן במקום העבודה שלו ועושה מקלחת מלאה עם סבון, יוצא נקי וצח כשלג ולובש בגדי חתן שהיו מקופלים כל העת בארון מיוחד בסדר מופתי, יוצא מהעבודה נקי ומבושם, ובמראהו כולו אומר כבוד.
חזותו הייתה גדולה, סטיראוטיפית, מפחידה, וכל כולו הוא בתכלית הפשטות דוב.
כל אחד סביבו היה חוטף ממנו קללות וחפצים מעופפים גם בלאו-הכי, אך אוי לו לאותו אדם שהיה מעצבן אותו באמת. קשה היה לדמיין מה יקרה לאותו מסכן שיגע בארון שלו או יתקרב לעמדת העבודה שלו, שנחשבה בעיניו לסוג של מקדש-עבודה פרולטרי.
מהדבקות שלו בעבודה יעילה ומקודשת, מוקף בצברים בזויים וחייתיים, נראה היה שהוא פשוט טוב מדי לסביבה הזאת, ואולי אף לעולם הזה.

למקום הגיע יום אחד צעיר מסכן שביקש להתפרנס בעמל כפיו ושאל את עצמו באיזה אופן אפשר יהיה להתקרב מבלי לקבל חיבוק. למעשה, הוא פשוט קיווה לממן את אחד מאותם צעצועים אלקטרוניים שבני דורו החומרניים כל כך אהבו.
חודשים רבים לאחר מכן, כשהורשה הילדון המפונק להכנס לראשונה לעמדת העבודה של סרגיי, הוא רעד בכל גופו ותהה אם יהא עליו לחלוץ את נעליו.
במשך אותם חודשים הוא היה מסתובב סביב עמדתו של סטראשנקו ועושה את עבודתו כשהוא חרד לנפשו, אך מוכרח להתקרב בכל זאת. על הילד מוכה הגורל היה לעבוד כמה שיותר על-מנת להראות יעיל, מה גם שאותו פרא קוזקי עורר את סקרנותו במיוחד.
שמם הוא היה לראות את אותם האנשים החיצוניים שהיו מגיעים לעיתים למקום ונכנסים היישר לעזרה הפנימית במקדשו של סרגיי באופן מיידי, והיו נאלצים לברוח על נפשם בבהלה כשסרגיי רדף אותם ללא רחמים עד לפאתי הרחוב… מה תמימים הם אותם בני-אנוש ילודי אשה שחשבו שהם ראויים לכך!

כשהילד השטחי הצליח סופסוף במשימה והוזמן פנימה לעזור (לאחר שלא עורר את חמתו של הדב אף פעם אחת במשך יותר מחודשיים וספג ממנו פחות מעשרים קללות וחמשה חפצים ביום), הוא נכנס פנימה לראשונה. מה נפלא היה המקום מבפנים!
בעבודתו שם חש את הלחץ וכובד האחריות שבעבודה כה חשובה, אותה הרגיש לא ראוי לבצע וחרד לנפשו מעצם היותו זר הקרב.
כשזכה לעבוד עם החבר סטראשנקו, נוכח בהדרגה לגלות דברים מוזרים בקשר אליו: מבוגר מימי הגאנגסטרים של גורבאצ'וב, סטראשנקו היה נראה אדם פשוט ביותר, ילד מופרע ממדינה מתפרקת שהחל לעבוד כפועל ולהתייצב לעת זקנה. אך כעת, העוזר הצעיר נתקל בתופעות משונות: בפעם אחת בה סרגיי זעם במיוחד על אחת המכונות, נדמה היה שעבר באויר כמעין אור סגול, והמכונה נשרפה. במקרה אחר הוא קילל את אחת מהמכונות בשפת האם שלו, והיא הסתדרה מעצמה באותו הרגע.

לאחר תקופה של עבודה במקום הזוי ובעייתי כזה, הגיע הצעיר חסר היכולת לעבודה בוקר אחד, עייף אחרי לילה מחוסר שינה, ומעט חולה, והחל לעבוד עם סרגיי כמדי יום. הוא הרגיש מסוחרר וחלש וקיווה להשלים את יום העבודה שלו כשהוא יוצא ידי חובתו, אז יוכל סופסוף לנוח ולטפל בעצמו אחרי יום קשה שכזה, ולהתקרב עוד קצת אל קניית הצעצוע המטומטם שחלם עליו.

במקום עבד גם סאגר, הפועל הערבי הליברלי שהרבה לחייך ולהשמיץ את האיסלאם הקיצוני. הלקוחות האשכנזיים פשוט העריצו אותו והפועלים האחרים תמהו על הרגליו המשונים להתלונן על כאבי בטן לעיתים קרובות ולהעלם לכמה דקות חמש פעמים בכל יום.
באותו בוקר הגיע סאגר לעבודה והילד האומלל חייך לו כמדי בוקר, אך סאגר לא חייך בחזרה כמדי יום: הוא החזיק מאצ'טה והחל להסתער לכל כיוון כשהוא תוקף אנשים וצועק סיסמאות בערבית.
סרגיי התעלם כהרגלו מכל דבר שקורה מחוץ לעמדת העבודה שלו, באדישות הדכאונית האופיינית לו.
הילד התחבא מתחת לשולחן, מסוחרר, עייף וחולה, כשסאגר התפרע עם המאצ'טה. אך כשסאגר הליברלי הרס את המדף הפרטי של סרגיי בארון העובדים, ואף הגדיל לעשות ונכנס לעזרה של סרגיי כשהוא פוגם במכונות, הילד ראה מבעד לשולחן דבר מתמיה, כשהוא מסוחרר ורואה במטושטש מעייפות וחרדה: סרגיי התרומם באוויר מזעם, סאגר נשרף ונכרך כליל ברגע אחד, כשסרגיי הוסיף להגביה מעלה מעלה ועלה בסערה השמימה.