קארמה

עוד בוקר משעמם בגבעתיים. עובדי המשרד הגיעו לעבודה השנואה עליהם, עומדים להתחיל ביום נוסף של עבודה אפורה בה הדבר היחיד שמעודד אותם הוא החברות הילדותית והבדחנית ביניהם.
אכן, היו הם ילדים, צעירים חסרי אחריות ואכפתיות כלפי כל דבר. ממראה העבודה האפורה שלהם והתנאים החדשים שנגזרו עליהם הצופה מן הצד יכול היה להאמין כי הם נשארים שם משום שעליהם לשלם תשלומי משכנתא גבוהים במיוחד או לפרנס ילדים רעבים, אך בטיפשותם, הם עבדו במקום הנורא הזה בעיקר בשביל לממן טיול מיותר למדינה נאלחת שהעולם יכל לשרוד גם בלעדיה.
היו מהם גם שעבדו שם בשביל לממן לימודים בזויים במכללה עלובה ונכשלת שאין בה דעה.
רובם היו בתחילת שנות העשרים לחייהם, בתרבות בה הם נחשבו עוד ילדים, וכבר עמדו על המסלול המהיר של השחיתות והזנות חסרת המעצורים. עבדי קונפורמיזם כנועים ללא קרב, הם התעללו בלקוחות כאילו אלוהים לא רואה.
לאחר שנפתחה הקומה הראשונה וכולם השתטו מעט בבדיחות טיפשיות, הגיע הזמן שלהם להתחיל לעבוד, דבר שהם פשוט לא ידעו או לא רצו לעשות.
הם התפנו לעמדות שלהם בעצבות הרגילה שאפיינה את אותן דקות של כל בוקר, אותה עצבות של ילדים שחוזרים לכיתה לאחר הצלצול של סוף ההפסקה, כאשר נשמעו חריקות מתכת באוויר הפתוח.
מחוץ לחלון נראו עננים של אבק והעובדת הראשונה שקפצה לחלון לראות במה מדובר הבחינה בשיירות טנקים רבות, מגיחות מכל כיוון. ג'יפים ורכבי צבא אחרים הגיחו מכל עבר, נושאים עמם דגלים שחורים. ארגון המדינה האסלאמית כבש את האזור במהירות הבזק.

בחלוף השנים, הייתה נזכרת נופר באותו בוקר בו כיתרו הג'יהאדיסטים את המקום בו שכנה מפקדת חברת הסלולר האכזרית: בעינויים, ברצח, ובנקמה של אלוהים על אותה אכזריות קשה בה הם עצמם היו מתייחסים ללקוחות שלהם.
באותו רגע בו ראתה את הטנקים מתקרבים מהחלון, היא לא הופתעה כלל. לפתע היא נזכרה במשהו אחר לגמרי, וזה לא היה בטיול המיוחל לתאילנד, אף לא במריבות עם החבר המטומטם שלה, גם לא במסיבת הקריוקי הבהמית שהשתתפה בה אתמול בלילה. נזכרה היא באותה לקוחה מבוגרת ועממית אותה עינתה אתמול בטלפון, ואת האיום ההזוי והמיסטי שלה עליה.

ז'נט לא הייתה משחקת בקקה. היא נראתה כמו עוד זקנה פרובנציאלית מהדרום, שעסקה באמונות טפלות על הצד האפל שלהן, אך למעשה זה עבד לה ביעילות שלא תיאמן.
אכן, אף אחד לא האמין לאמיתות עסקיה של אותה אישה מוכת-גורל שבקושי ידעה קרוא וכתוב, אך רצו שמועות שהפחידו את כולם בכל זאת. ואמנם קרוא וכתוב היא לא ידעה, אך לנקום במי שזיין אותה בתחת, היא ידעה-גם-ידעה.

הטנקים כיתרו את הבניין הארור, והכופרים עמדו להיענש. כשהם עמדו בפני הגורל הנוראי שלהם, הצעירים האומללים והריקים לא העלו בדעתם שום הרהורי תשובה, כבר הספיקו לשכוח מהו מוסר.
הם לא חשבו על מה הביא עליהם דבר שכזה ואולי משום שלא היו טובים בלחשוב.
פאניקה אחזה בכולם בעוד שהקללה של ז'נט נכנסה לתוקף. נופר זיינה אותה בתחת.
מאז ולדורות, חוקרי היסטוריה צבאית השתוממו על אותה תקיפה תמוהה ולא נתפסת של אותו אירגון על אותו מקום ספציפי ומרוחק, אליו כמעט לא יכלו להגיע ומכיבושו לא יכלו להפיק שום תועלת, ועוד באורח כה מפתיע.

כשנופר הייתה נזכרת בקלילות שהייתה קיימת בחיים שלה, עד לאותו רגע בו קפצה אל החלון לבדוק מאיפה הגיע אותו הרעש, היא הייתה בוכה בכי תמרורים. אמנם אותו ארגון הוכנע בסופו של דבר, אך החיים שלה לא יכלו לחזור לעצמם, בלשון המעטה. תמיד הייתה נזכרת איך זלזלה בעוד לקוחה שהייתה נשמעת לה כל כך רגילה, כל כך חלשה, כל כך ניתנת לזיון. ובאיך שאותה לקוחה סיימה את הקללה שלה, לאחר שאמרה לה שהיא צריכה לעדכן אמצעי תשלום לצורך גביית חוב שלא היה מוצדק, למרות ההוראת קבע המעודכנת בבנק: "ורק את תישארי בחיים לבד ותסבלי! גם ילדים לא יהיו לך אמן!"

היא לא יכלה להמשיך לעבוד וגם לא לממן את הלימודים הזולים שחלמה עליהם, ונאלצה לעזוב את איזור המרכז, כשהיא בקושי יודעת לקרוא.
עכשיו היא הייתה בעצמה זקנה תמוהה ואומללה, והיו שמועות שמי שמעצבן אותה משלם על זה. היא לא הייתה משחקת בקקה.