גאולה

גאולה

"נו תבואי מה יש לך להפסיד?"
באמת מה יש לי להפסיד, עוד ערב עבש מול הטלוויזיה? עוד ניסיונות עקרים להמציא את עצמי מחדש? הרי כבר עברו כמה ימים מאז הפרידה מהבחור התורן, אז מה הטעם להתכנס עוד ערב בתוך עצמי, ולשקוע לתוך סיר פחמימות. אז נסעתי איתן, עם שתי השותפות שלי ממתחם הסטודנטים הכי חם בעמק יזרעאל, בו אני גרה בשנה האחרונה ללימודי התואר הראשון שלי במדעי ההתנהגות.

היעד: מרכז הקבלה בחיפה. אמצעי התחבורה: סובארו ג'סטי מודל 93. הדרך: פיתולי הכרמל. מצב הרוח באוטו: רוחני על גבול הטמטום.

זה לא שאני לא בן אדם רוחני, אני מדליקה קטורת לפני סקס, הייתי בהודו כמעט שבוע – אושפזתי עם קלקול קיבה, עישנתי חשיש – קיבלתי התקף חרדה, עשיתי המון דברים רוחניים בחיים. אפילו פעם ראיתי את הסרט הזה, עם השחקן ההוא, ששיחק את עצמו, שמגלה שאנשים משכירים אותו כל פעם לרבע שעה, ומשתמשים בזהות שלו, ובסוף הוא נכנס לתוך עצמו, ועובר הזיה פסיכוטית שכולם סביבו זה בעצם הוא, ושם עצרתי. זה נהיה יותר מדי מוזר בשבילי, ואני אחת שלא לא אוהבת דברים מוזרים, זה מערער אותי, ואז אני צריכה מנה מרוכזת של קומדיות רומנטיות אינפנטילית שיחזירו אותי לאיזון.

הג'סטי המשיכה לקרטע ולהשתעל במעלה הכרמל, מה שעזר לנו להתגבר על הרעש של המנוע, ועוד רעשים לא ברורים, ונורות אדומות שהבהבו מדי פעם, היה הדיסק החדש של דיידו, שבו יש לה שיר אחד עם אמינם, על מעריץ שרצח את חברתו ההרה, בגלל שאמינם לא התייחס למכתבים שלו, שזה לכשעצמו לא ברור, למה הוא רצח את חברה שלו, במקום לנסות ולרצוח את הזמר. אם אני הייתי מגיעה למצב כזה בצעירותי, אז רוב הסיכויים שהייתי מטביעה את חברי להקת היי פייב אחד אחרי השני, ולא פוגעת בחבר הראשון שלי, שהתעקש להחזיק לי את היד במסדרון, כשהיינו יוצאים מהכיתה, למרות שהייתה לו את היד הכי מזיעה בכל השכבה.

בסוף הגענו, ובאופן מפתיע, משהו במקום השרה עליי שלווה, והחלטתי לתת לזה צ'אנס, אולי למרות הכל אמצא פה את התשובות לשאלות שמטרידות אותי, ובראשן: "למה אני לא מצליחה לעבור את מחסום החודש וחצי עם הגברים בחיי?"

ההתחלה הייתה דיי מבטיחה, מיד כשנכסנו, ניתן היה לראות שיש פוטנציאל לצאת מהמקום עם הבטחה עתידית לדייט אחד או שניים, עם בחורים שנראים לא רע, יחסית למה שדמיינתי בראש על בחורים רוחניים. כאלה שלא התקלחו כמה ימים, עם ראסטות בשיער, ושרוואל ששימש פעם כווילון בהודו.

התענוג של הגעה לגאולה ע"פ תורת הקבלה, עלה שמונים שקל, מה שהביא אותי מיד להארה, שלא להקשיב יותר לשותפות שלי, ואם כן, אז לזכור לשאול כמה זה יעלה לי. הייתי צריכה לנחש מראש, ששתי בנות שמשתמשות באותה מגבת אמבט, שקנה אחד החברים לשעבר, וכתוב עליה: "עוטף אותך גם ברגעים הרטובים, יואב", הן לא בדיוק מהסוג ששמות לב לאותיות הקטנות.

אחרי שנפרדתי מהכסף, ומהסיכוי לאכול שווארמה חאזן בדרך חזרה, התיישבתי במרחק ביטחון מהשותפות, למקרה שמישהו מהבחורים במקום, יחליט שבחורה שיושבת לבדה, היא סיבה מספיק טובה, לבוא ולספר לה על הטיול למזרח שהוא עשה אחרי צבא, ואיך זה שינה את כל תפיסת עולמו, והביא אותו למסקנה, שלימודי מזרח אסיה, זו באמת ההחלטה הכי טובה שהוא עשה בחיים. כמובן שזה לא קרה, ודווקא מי שבחר להתיישב לידי, היה איזה סבא נחמד, שהציע לי לאורך כל ההרצאה, סוכריות בטעם לימון, שכנראה נשארו אצלו בכיס, עוד מהתקופה שהבריטים היו בארץ.

המנחה של הערב, שנראה כמי שלפני רגע הוריד ראש, הזמין את הגורו לעלות לבמה, ואני יכולה להישבע, שאם לא הייתי מסוחררת מכל סוכריות הלימון שמצצתי, שמדובר באח התאום של הזקן מהסדרה היה היה, שעשה אח"כ קאמבק מוצלח בתור זקן בסדרה החיים.

הוא דיבר ודיבר, ואני כבר ראיתי בדמיוני, איך עוד פעם אני עושה עם עצמי חשבון נפש, איך כל פעם אני נגררת למקומות, שהקשר ביני ובינן, הוא כמו הקשר בין בריטני ספירס לאמצעי מניעה. תוך כדי שיטוט דמיוני בשווארמות של רחוב יפו בעיר התחתית, הצלחתי לקלוט כמה משפטים, כמו: "לפתוח את הלב", "לשלוט על המחשבות השליליות", שבמצב אחר אולי היו מזיזים אצלי משהו, אבל זה כבר היה מאוחר מדי, והכל התערבב לי עם הטחינה, העמבה, והחמוצים.

עם סיום ההרצאה, והמסקנה המתבקשת שאני צריכה חבר דחוף, נאלצתי להמתין בסבלנות, בזמן ששתי השותפות מצאו לעצמן זמן לפלרטט, עם שני בחורים שרשום להם על מצח: "אנחנו עדיין גרים עם ההורים, אבל היי! יש לנו יש לנו מנורה אולטרא סגול מעל המיטה".

את ארוחת האושר שלי עשיתי בסוף בעפולה, במקום היחיד שמעז להישאר פתוח אחרי 19:00 בערב.
כביש הסרגל מעולם לא נראה קרוב יותר…