מעמד חברתי- פרק 16

-נועה-:
"אני יכולה לדבר איתך רגע?" פניתי לעומר בהפסקה ביום למחרת. הוא ישב עם כמה חברים שלו, אבל חייך אליי, אסף את הדברים שלו ובא אחריי. שמעתי כמה רעשים כשהתחלנו ללכת- אנשים לא התבגרו? אנחנו בסך הכל ידידים טובים. אמנם באתי אליו עם פנים קצת חמוצות, אמנם קצת קשה לי עכשיו בגלל כל מה שקרה עם ערן בערב שלפני, אבל רציתי לברר איתו כמה דברים לפני מה שיקרה ביני לבין ערן מחר.
"מה קורה?" הוא שאל כשהתיישבנו. הראש שלי לא היה במקומו. הלכתי אליו אפילו בלי לחשוב, זה לא שהיה לי נוסח נוח לשיחה, זה לא שבדיוק ידעתי מה אני רוצה להגיד לו. מחשבות בקשר אליו תקפו אותי כל הזמן, והדברים האלה עיצבנו אותי קצת. באופן כללי הרגשתי שהבנאדם הזה מצליח להזיז אצלי משהו שהרבה אחרים לא מצליחים להזיז. זה דומה לתחושה המדהימה שהייתה עם בר באותו הערב, אבל אחרי אותו מבט, ואחרי אותה שיחה קצרה של היי, כשנתתי לו את ההבנה שאני יודעת מי הוא, ושביררתי קצת עליו אחרי אותו הערב, אבל ששם נגמר הקשר שלנו, הבנתי שצריך לעבור הלאה. הוא לא קשר להמשיך איתו, הוא לא בנאדם להמשיך איתו, הוא בכל מקרה כבר התחיל מערכת יחסים חדשה, וגם אני צריכה להתקדם הלאה. אני לא חושבת שאני אשכח אותו בקרוב, את התחושות שעלו, את הביטחון שהיה לידו, אבל מן הראוי שאחרי תקופה זה כבר יעבור. הוא חשוב לי, חשוב לי שיהיה לו טוב, זה ברור, אבל הוא קשר מרחוק.
"נועה? את איתי?" הוא שאל אותי.
"מה?.." אמרתי והרמתי את מבטי אליו, "כן אני.. סליחה, אני לא מאופסת."
"מה קרה?" הוא שאל אותי. הנדתי את ראשי לשלילה כי אני בעצמי ניסיתי להבין מה עובר עליי. לפתע הרגשתי את היד שלו מחזיקה בכתף שלי, מתחילה לעסות אותה לאט. עצמתי את העיניים, מרגישה את היד החמה שלו משחררת לי שריר כואב בכיוון הצוואר והכתף. הרגשתי שהמבט שלו עדיין מסתכל עליי, מודאג, מנסה להבין מה קרה לי. הרגשתי חרא שאני לא יודעת לענות לו על השאלה הפשוטה הזו. זה מצב חוסר האונים שאני הכי שונאת, כשאני נכנסת למצב רוח ולא יודעת להגיד למה אני במצב רוח הזה, ומה הגורם העיקרי שבגללו אני ככה. אני לא בנאדם עצוב, אני בנאדם שמח כמעט מכל סיטואציה, אני לא רגילה ליפול לרגעי הבאסה האלה פעמים רבות כמו בתקופה האחרונה.
"בואי, בואי נעשה סיבוב." הוא אמר, קם ממקומו והושיט לי את ידו. הוצאתי חיוך קטן לחלל האוויר, הושטתי לו את ידי והתחלתי ללכת איתו בסיבובים בבית הספר. במשך כל ההסתובבות הזו רק הוא דיבר, סיפר קצת על הדברים שעברו עליו בימים האחרונים. הוא סיפר לי שתמר מרגישה הרבה יותר טוב, ושאחרי כל הטיפול המסור היא לא מפסיקה לדבר עליי ולשאול מתי אני אבוא שוב. חייכתי, זה הכי הרבה שעשיתי במשך השיחה הזו של ההסתובבויות. עוד, הוא סיפר לי על האימונים המתישים שיש לו בשחייה, וסיפר בלי ששאלתי מתי הוא התחיל להתעסק עם כל זה וכמה זה חשב לו. זה מדהים אותי שיש עדיין ילדים בגיל שלנו שעסוקים בתחביב ובלקדם את התחביב שלהם. רבים מאיתנו מזניחים אותו ברגע שנכנסות הבגרויות לחיים שלנו. בסוף, כמעט בסיבוב השמיני, הוא אמר שהוא קצת חשש לשלוח לי את אותו הסמס אתמול בערב, בגלל שהוא ידע שעדיין המצב רגיש. הוא הרגיש שהוא מטיל עליי משהו שאני עדיין לא מוכנה להיכנס אליו, ואמר לי שיש לי עוד הזדמנות להגיד לו עכשיו לא אם אני רק רוצה, שבסופו של דבר אני בכלל לא מחויבת לעשות את מה שהוא מציע.
"הוא שכח.." נאנחתי. נעצרתי והוא נעמד מולי כדי להסתכל עליי. הנדתי את ראשי מצד לצד והתיישבתי מיואשת במדרגה בצד הדרך. הוא התקדם אליי והתיישב לידי.
"הייתי אצלו אתמול, הוא שכח משהו שהיה רק שלנו, שהיה מהרגעים הכי אישיים והכי קסומים של הקשר שלנו. הוא פשוט שכח. הבטחה, ברית, אני לא יודעת איך לקרוא לפאקינג דבר שהוא שכח.." אמרתי והרגשתי את הדמעות זולגות מעיניי, "לא שווה לי להתייחס אליו בכלל, ממשהו שהוא שוכח מהקשר שלנו, מקשר שהיה כל כך טוב, לא סתם היינו ביחד יותר משנה. השלמנו אחד את השנייה, סמכתי עליו, אהבתי אותו כל כך.." נאנחתי בעצב, "זה הראה לי שאין מקום אפילו לחשוב על הקשר הזה כמשהו שיחזור. הוא שבר את האמון שלי בזה. הוא אמנם היה צריך משהו שאין לי מה לכעוס עליו על זה, אני מצעטרת שאני לא יכולה להגיד לך מה זה, ועזרתי לו, אבל כל כך כאב לי. מי שוכח רגעים בקשר, מי שוכח רגעים עם מישהי שיום יום הוא היה אומר לה שהוא אוהב אותה? מי עושה דבר כזה?"
הוא ניסה להרגיע אותי. כשהוא לקח את ידו וחיבק אותי מהצד, נותן לי להשעין את ראשי על יד כתפו הרגשתי בטוחה ועדיין הרגשתי שהוא טיפה מרוחק. כל הסיטואציה הזו כנראה מאוד זרה לו. הוא ליטף את ראשי ועשה 'ששש' ארוך, שקט. נשמתי עוד כמה נשימות עמוקות וניסיתי לנגב את הדמעות.
"אני לא מוכן שתראי אותו מחר, אני לא אעשה לך את זה. לא אכפת לי מה זה יצא, לא אכפת לי איזה שם יצא מכל המעשה הזה, אני עוד אמצא משהו אחר לעשות בשבילו. הוא אפילו עדיין לא יודע. אני יודע שאת עדיין חשובה לו, כולם יודעים את זה, אבל הוא כבר לא מתייחס אלייך יפה, ועם זה שאת רוצה את המרחק בשביל לחשוב על איך כן לחזור לקשר עם מישהו שהיה חלק בלתי נפרד בחיים שלך, זה דבר שהוא צריך לקבל. הוא צריך להבין את המרחק, צריך להבין את הזמן שאת צריכה לקחת, וצריך להבין שכרגע לא מתאים לנסות בכוח להכניס אותך לתוך החיים שלו. אני אסתדר, אני רק רוצה שיהיה לך טוב, בסדר?" הוא שאל. הקול שלו היה חם, מכבד, אמיתי.
"כנראה שזה מה שהציק לך בסופו של דבר," הוא אמר לבסוף, "וכנראה שהיית צריכה מישהו לפרוק איתו את כל המחשבות האלה, בלי סדר, פשוט לדבר. אני רוצה שתדעי שאת יכולה לבוא ולדבר בכל זמן שתצטרכי, אני תמיד אקשיב. אני אומר לך ברצינות.." הוא נאנח, "את מוציאה ממני צדדים מיוחדים, אני עם הרבה יותר ביטחן כשאני איתך, ואני נהנה מזה כי אני לומד מזה. אני לא מפחד להגיד לך עכשיו שאת יכולה לבוא ולדבר, ואני אהיה שם בשבילך, לא כמו לפני כמה שבועות, או כשבכלל לא דיברנו. לפעמים אני מנסה להוציא את עצמי מהסרט שאני חי בו שמישהי כמוך בכלל מדברת איתי," הוא אמר ואני פקחתי את עיניי בתדהמה, עדיין לא מסתכלת עליו, "אבל כנראה ששיחק לי המזל להכיר אותך," הוא ליטף את זרועי ואני עדיין שתקתי בתוך חיבוקו, "ואני פה בשביל כל דבר שתצטרכי."
יש אנשים שיאמרו את זה ותרגיש שהם אומרים את זה בלי להתכוון, רק כדי לצאת מידי חובה. אבל אני מרגישה שאני מכירה את הבנאדם הזה בלי לדעת עליו כלום. נחשפתי אליו כאח גדול, כידיד תומך, כמישהו שרוצה לעשות משהו בשביל לפעול ולשנות את המעמד החברתי שלו. דברים שאני חושבת שצריך ללמוד בכמה שנים על בנאדם ואני למדתי בכמה ימים. מעולם לא הכרתי מישהו כמו עומר, ובכל יום שעובר אני רק מגלה עוד צד חיובי באישיות שלו, צד שאני אוהבת. אני מרגישה שאני מחכה למשהו, להצעה, לבקשה, למשהו שיראה לי שהקשר הזה אולי מתקדם למקום אפילו יותר טוב. אבל הרי יצאתי הרגע ממערכת יחסים שהסתיימה באופן מוזר, ואולי עדיף לחכות. ואולי אני אשתגע אם אחכה?