קוראת הנשמות- פרק שלישי

ונוס לבשה את מיטב בגדיה, שמלת קטיפה ארוכה שצבעה לבן. היא הייתה צמודה יחסית לגופה עד המותן, שם התרחבה מעט כדי לאפשר הליכה נוחה. היא הברישה את שיערה הכהה ואספה אותו בפקעת מסוגננת באמצעות סיכות ואצבעות דקות של פסנתרנית.
היא נעלה מגפיים מעור איילה רך והחביאה בתוך המגף השמאלי פגיון חד אותו קיבלה ממורתה משכבר הימים- מרת הולדרן. ניצבו היה מכסף טהור, והוא היה חלק מקישוטים שהקשו את האחיזה, ואת הלחימה, כמובן.
היא לא טרחה להתעניין בסיבת הנשף. היא לא אהבה במיוחד ללכת לנשפים; המוני האדם, בין אם בשמלות הנוקשות בין אם במקטרונים שחורים, המוזיקה הכבדה והלא- הרמונית, האוכל הדביק, הפכו את הכל לעיסה חיה ואנושית של חיוכים מזויפים ורשרושי בד.
היא לא רצתה ללכת לנשף, אבל קיבלה הוראה שאין עליה עוררין, ועל פיה היא חייבת ללכת לנשף.
ונוס שחררה קווצה בודדה מהשיער האסוף. היא מיששה אותה באצבעה והניחה אותה בעדינות על הרקה.
היא הסתובבה במקום ובד השמלה רשרש. היא החליקה את בד השמלה וחייכה חיוך קודר לעבר בבואתה שבמראה. החיוך היה זר לשפתיה והן נמתחו. היא טפחה עליהן באצבעותיה הלבנות והארוכות.
ונוס חשבה וליטפה את מחשוף שמלתה. הוא לא חשף יותר מידי, והנקודה העמוקה ביותר שלו הייתה מעט מתחת לעצם הבריח. ונוס המשיכה לחשוב, ולאחר כמה מחשבות מהורהרות, היא לקחה בקבוקון בושם והתיזה על האוויר. היא עברה במקום שעליו התיזה את הבושם וריחו דבק בה.
היו לה כמה משימות לבצע. כדי לבצע אותן, היא הייתה צריכה להיראות מושלמת.
והיא נראתה מושלמת. כל פרט ופרט בהופעתה היה מוקפד, מנעליה המצוחצחות עד שיערה האסוף בקפידה, ריחה הנעים והמחשוף החלבי.
היא נזכרה בנשף האחרון שביקרה בו, זה שנערך כמה ימים לפני תחילת השנה החדשה.

שיערה היה בגוון המבריק והשנוי במחלוקת בין סגול לשחור. עיניה האפורות בהקו בפניה הלבנות, עיניים זוהרות בחשכת הלילה.
שמלתה הכהה הייתה רפויה, ולא הבליטה את תווי גופה או סממנים נשיים אחרים. היא התיישבה על השלג הרך- שמלתה מקיפה את רגליה הלבנות, גרבונים שחורים, שקופים למחצה, מהווים החיץ היחיד בין גופה השברירי למראה לבין השלג היורד ללא רחם.
שיערה הפזור והארוך נח על מעיל דק שכיסה את כתפיה ואת הפלג העליון של גופה.
היה משהו אפל, מסתורי, החל בנעלי הקטיפה העדינות שלה וכלה בשפתיה המלאות והכהות על רקע עורה הלבן.
היא השעינה את ראשה על כפות ידיה מכוסות הכפפות, מניח לשיערה להתפזר סביב ולהקיף אותה כמסך שחור-סגול, בינה לבין הצינה.
היער מאחוריה היה שחור. העצים הסבוכים מאחוריה השתרגו במארג ענקי, מתמשך, וזוג עיניים קרות הביטו בה מתוך סבך העצים.

ונוס יכלה להרגיש, שוב, את השלג מרפרף על עורה, את הקור מסביב. היא התיישבה בכבדות על כיסא שהיה -במזל- מאחוריה ועיסתה את רקותיה בעיניים עצומות. הזיכרונות הציפו אותה.

וילונות קטיפה כבדים וכהים. משרתים שמסיטים אותם בקידה ובחיוך של שפתיים שחורות.
רעש סוליות הנעליים והעקבים על המרצפות, טיפוף מפה-לשם. האלכוהול זורם. מזל ששדים לא יכולים להשתכר, ורק אוהבים את טעם היין. מעל כל שד הילה בצבע אחר. צבעים כהים. מחשבות שנכתבות באותיות קטנות וזוהרות, ונשמעות אחר כך בתוך הראש שלה. בבת אחת. נשמות שנקראות עד הסוף, נעלמות בתוך החלל הגדול, טובעות בין כל הנשמות האחרות. מפסיקות להיות ייחודיות. הופכות להיות זהות, אפורות בצורה דומה באופן מחריד. ראשה הולם. הדממה משתלבת באופן מוזר יחד עם הרעש של המחשבות בראש שלה, מתגלה כדו-פרצופית כשכולם שותקים ובמוחם ביקורות נוקבות על השמלה של זו ועל כישרונו של זה.
ואז המוזיקה הנוראית. הפסנתר המסכן שהתעללו בו למען בידורם של שדי החברה הגבוהה.

ונוס לקחה את היומן שלה משידת העץ החומה ושרבטה שם את מה שהיא הרגישה. המילים שהתאימו ליצירה החדשה שלה.

"השמיים אפורים, הידיים קרות, הנשמות חמימות.
הבטחות נשכחות בגשם היורד.
היא הפנתה את פניה אל השמיים המוארים מאור הכוכבים,
וידעה שהגורל יפריד ביניהם, שכעת היא פנטום וחייה שאולים.
והעננים היו תזכורת להקרבה שנאלצה להקריב,
כנפיים קרועות, נשמות מרוחקות, דמעות שזלגו, טפרים חדים,
לבבות שקפאו."

היא הניחה את היומן בחזרה על השידה והביטה באצבעותיה הלבנות קורעות את הדף, מקמטות אותו לגוש נייר שהיו הרגשות שלה.