ניגון
ניגון
הם עומדים, לבושים בבגדים השחורים שלהם.
הם עומדים בקצה צוק, רם וגבוה, הנישא מעל הרים גבוהים.
הם שולפים את חרבותיהם הכסופות, מניפים אותן
בעוז, עוצמה וכוח הם מתקרבים אט אט לעולם המוות.
דם נשפך, אש בוערת, רותחת, שורפת, דמעות מלוחות
את הכל המכשפה בוחשת בתוך הקדרה המקוללת.
זאבים מתעוררים ביער האפל, יללותיהם נשמעות,
הרוח שוב כותבת על חולות הזהב ועל הגזעים המחוספסים.
הוא נושא דגלי ניצחון, פורש את מרבדי המלכות
הדמעות חנוקות בגרונו, אפשר היה לשמוע את פעימות לבו.
טקס הצבאות והנפת הדגלים הובילו להיתולים.
היתולי הגיהנום, שקרים ואכזבות, בין סיוטים למחשבות טובות.
שלום, תקווה ועצמאות הרגשות המעורבים,
הם מניפים עוד דגל מלחמה, מתקרבים לאדמה.
הטקס של החיילים, הטקס הגדול, המכובד,
עם המפה הקרועה שנשארה ביד.
הדמעות זולגות, מטיילות על לחיי האפרסק
כי עם חצי חיוך אותה הוא מרסק, הוא לוקח תכשיטים.
כדים מלאים, אבני חן, יהלומים, זהב, ספיר, והוא אומר:
"מה ששלך אל תחזיר!" הוא הולך, פותח את הדלת ושומע צעקה.
צעקה של ילדה קטנה מחדר הילדים והבובה עם השיער הורוד,
כלי המשחק שכבר לא ישארו עוד. היא לא מצליחה להרדם בלילות,
לוחמים אכזריים שגונבים לילדים את לוכדי החלומות ויוצאים מביתם.
זאת ממש יכולה להיות כתבה בעיתון. אבל לא צריך להגזים. אלו חיילים במדים.
אף אחד עוד לא שמע על חיילים עם בגדים צבעוניים, הצבא הנסתר, הצבא האפל,
שאף פעם לא יכול לגבור על הצבאות. שיודע מה פירושה של נחלת המפלות.
שלושה חיילים מהצבא האפל נכנסים למכונית, לא חוגרים חגורה, נוסעים לגיהנום.
אין עדיין הוכחות. אין עקבות. הצבא האפל אולי ניצח לנצל את המחשבות הטובות.
להפוך אותן למשחק בגיהנום, לארוז אותן ולהיכנס איתן אל עולם המוות.
אישה מסתכלת על תמונה ובוכה בסלון. כבר אי אפשר להפיק תועלת, היא חושבת לעצמה.
אולי היא תנעל שוב את הדלת, פחד שוב תוקף אותה. השמש והירח מסיימים את מסלולם.
שלג, עיניים קפואות, בגדים חמים וחגורה צבעונית שלוחצת, אותה חוגרים סביב המותניים.
סוד המתיקות של זוג עיניים, שפתיים, הפיתויים, האכזבות, הסקופים והדברים שנחשפים.
הנהר האפל, מקל זוהר, יצור הלילה מנתר, עם גלימה כסופה, אוחז בכלי זהב וצוחק לו.
ואיזה צחוק. צחוק מרושע, מתקרב, לשתות ממי הגיהנום, דם מלחמה ואש בוערת.
כולם צוחקים או בוכים. יש שתי אפשרויות. אין אפשרות אחרת. אם הייתה אז כל הערפדים היו נעלמים.
הליצן העצוב עמד על הבמה והחזיק את המיקרופון בידיו הרועדות, הוא לא הצליח להוציא מילה.
לצחוק או לבכות. לבכות או לצחוק. לחייך או לרדת מהבמה. להופיע ושכולם יצחקו עליו או לא להופיע בכלל.
כולם רצו לראות את מופע הקרקס הגדול בהנחייתו של הליצן, שלא כולם ידעו שהוא עצוב.
לפידים ראשונים, אנשים ממשיכים לספור לאחור: 10
9
8
7
6
5
4
3
2
1
והקסם מתחיל… הכל קורה בבת אחת.
הדמויות נפגשות ויוצרות מן ניגון שכזה.
ניגון שכל אחד רוצה לשמוע.
תגובות (3)
ממש אהבתי. אין לי רעיון לסיפור ועכשיו שקראתי בכלל.
ואו יפהפייה!!
לחצתי על סיפור אקראי בגלל זה הסיפור הופיע לי.. מעניין אם תראי את זה עכשיו