סודות | 8
בסוף אמא הספיקה לסדר את החפצים של אורן במקומם החדש וגם להשתלט על שלושה סירים שונים לכבוד ארוחת שישי. ובדיוק כשחזרה מסבתא עם נועה, אורן ירד למטה כשהוא מכפתר את הכפתורים העליונים בחולצה החצי מכופתרת והחגיגית שלבש. דן עזר לטליה ולי לערוך את השולחן וגברי נשען על השיש וקשקש עם איזה חבר בנייד שלו.
אמא הושיבה את נועה המנומנמת על אחד הכיסאות, בקצה השולחן. "רק תאכלי את המנה הראשונה, שלא תהי רעבה באמצע הלילה, ותעלי לישון. טוב בובי?"
נועה הנהנה, משפשפת את אחת מעיניה. התלתלים החומים הארוכים שלה, שהיו אסופים לקוקו משוחרר, נעו אחורה קדימה עם כל תנודה של ראשה, והזכיר את התלתלים הבהירים של אמא בתמונות מילדותה.
אורן נשק ללחיה של אמא והתיישב ליד נועה, שמיד נשענה עליו בעייפות. דן התיישב מול אורן בצדו השני של שולחן האוכל. הוא כבר לא מיהר לתפוס את המקום ליד אביו, אלא הרגיש נינוח להתיישב לידי, ליד נועה ואפילו ליד אמא. גברי תפס את המקום הריק משמאלו של דן, אחרי שגערתי בו לנתק את השיחה.
"את צריכה עזרה, דנה?" שאלה טליה וצעדה אחרי אמא למטבח. אמא הרימה את אחד המכסים. "אל תטרחי, את וגברי אורחי כבוד היום. בשביל זה יש את נטע."
גלגלתי עיניים. "כמובן." טליה התיישבה בראש השולחן לצד גברי והתחילה לדבר עם דן על משהו שלא הצלחתי לשמוע בבירור. חילקתי את הצלחות עמוסות האוכל החם והמעלה אדים וניחוח מגרה לכל אחד מהסועדים. אמא הצטרפה לשולחן במושב שבין טליה לאורן, והותירה לי את המושב הפנוי היחידי סביב השולחן, זה שליד דן. הנחתי את הצלחת הגדושה שלי על השולחן והחלקתי אל הכיסא, כשזרועו של דן מתחככת בשלי. הוא הביט בה לרגע, כאילו כדי לוודא מה נגע בו ונגס בחתיכה שחתך מהמוסקה שבצלחתו. הוא חזר להתרכז בצלחת בזמן שחתך עוד חתיכה. התבוננתי באצבעותיו הארוכות שאחזו בחוזקה במזלג, בציפורניו הגזורות בעלות הצורה היפה. הילד הזה היה טו גוד טו בי טרו, והדבר הזה הפחיד אותי לפעמים. כאילו הרגיש במבטי, הוא בעט קלות ברגלי תחת השולחן, כאילו בהיסח דעת מבלי שאפילו הרים את עיניו מהצלחת או שיגר איזה רמז בפניו. הרמתי את עיניי מאצבעותיו במעלה זרועו, מתעלמת מהמכה הקטנה ברגלי. הוא אסף עם הסכין סלט על מזלגו ותחב את הערימה הקטנה לפה, כשהוא בועט בי שוב, הפעם עם שמץ של חיוך כמעט בלתי נראה בזווית פיו. הורדתי ממנו את מבטי ולגמתי מכוס המיץ שמולי, מחזירה לו בעיטה קלה בקרסולו עם עקבי. הוא צחקק קלות, כנראה חזק מדי כי אורן הרים אליו את מבטו מהצלחת שלו והפסיק לספר את הסיפור שהתחיל בתחילת הארוחה. "הכל בסדר, דן?"
דן הניח מפית על פיו, כאילו מנגב את שפתיו והנהן, מתיישר בכיסאו. העמדתי פנים שלא הבחנתי בסיטואציה ושאני מקשיבה לאורן. אורן המשיך בסיפורו ושוב כל המבטים התרכזו בו. פזלתי אל דן שהביט בי בחצי מבט, כאילו בוחן אותי אם אחזיר לו שוב בעיטה. הנדתי קלות בראשי כהתגרות , מחכה למה שיעשה. דן משך את כתפיו בהבעת פנים תמימה ותחב חתיכה מהקציצה אל פיו, לועס אותה במהירות ומסב את מבטו אל אביו. הורדתי את מבטי ממנו אל הצלחת, בדרך פוגשת בעיניו השואלות של גברי שהביטו בי. הוא כיווץ את גבותיו והניע את ראשו קלות, בתנועה של שאלה, ואני הנדתי את ראשי לשלילה כאילו לא קרה כלום. טליה לידו הרימה את גבותיה פעמיים עם חיוך זחוח. עיוויתי אליה את פניי בעצבנות וחזרתי לתקוע את המזלג במוסקה שלפניי.
נועה שישבה מולי אכלה בקושי שלושה ביסים מהמוסקה שלה, שהייתה המאכל האהוב עליה ביותר, וכבר התנודדה במקומה כשיכורה. אמא בדיוק החלה לפנות את הצלחות כדי להגיש את המנה השנייה כשהיא מצמצה בעיניה, מנסה להשאיר אותן פקוחות בכוח. וכשפעם אחת אפשרה להן להיעצם לדקה, היא נשענה קדימה וכמעט פגעה עם ראשה בצלחתה. אורן שם לב ומיהר להחזיק אותה במקומה לפני שתתמרח במוסקה, ואני מיהרתי לגשת אליה לפני שאמא הספיקה. "אני אשכיב אותה לישון," אמרתי חרש והרמתי אותה בזהירות, מחזיקה אותה בבתי השחי שלה. היא התרפקה עלי כשליפפתי את זרועותיי סביבה, ועליתי איתה בזהירות במעלה המדרגות. היא הייתה קטנטונת לגילה אבל משקלה כבר הקשה עלי ולרגע קצת הצטערתי שלא נתתי לאימא להרים אותה לחדר, במעלה עשרים ושלוש המדרגות עד לקומה השנייה. נכנסתי לחדר שלה, שדלתו הייתה פתוחה, ושלחתי יד אל מתג האור שליד הדלת, נזהרת לא להפיל את נועה בטעות. הושבתי אותה על מיטתה, חלצתי את סנדליה הוורודים והלבשתי אותה בכותונת הלילה שנחה על קצה המיטה.
היא הייתה כמו זומבי, עיניה עצומות וישנונית למדי, מתנודדת ובקושי מחזיקה את עצמה מלשבת זקוף ובלי לזוז. שמעתי כיסא נגרר בקומה למטה ואז קול עמום שמלמל "אני הולך רגע לשירותים."
השכבתי אותה מתחת לשמיכה כששמעתי תיפופי סוליות על המדרגות. דן נעמד בפתח הדלת. הבזקתי אליו חצי מבט וסימנתי לו לכבות את מתג האור כשהדלקתי את מנורת הלילה שלצד המיטה. הוא לחץ על המתג ופסע בשקט לעברינו. נועה אחזה בקצה השמיכה והצמידה אותה אליה, מתעטפת ומתכרבלת בה בנוחיות. היא מלמלה איזה משהו לא ברור והסתובבה על צידה כשפניה אלינו ועפעפיה הכווצים מעט השתחררו. כעבור כמה שניות היא כבר החלה לנשום עמוקות ובאופן סדיר, סימן לזה שנרדמה.
"היא לא דומה לך," לחש דן. הנהנתי. "היא דומה לאימא."
"ואת לאבא?" שאל והביט בי במבט מתעניין.
"לאח שלו," עניתי.
"כנראה דוד שלך נראה טוב," הוא לחש במן טון מתבדח ואני שילחתי בו מבט. הוא צחק, משתדל להיות בשקט.
נועה מלמלה משהו ושפשפה את עיניה. הנחתי את זרועי על זרועו ופניתי לכיוון הדלת. "לחדר שלי."
הוא יצא מהחדר ואני יצאתי אחריו, סוגרת בשקט את הדלת מאחוריי. עמדתי להיכנס לחדר שלי, שהיה סמוך לזה של נועה כשדן תפס בידי לפני שאחזתי בידית ומשך אותי לחדרו. הוא הדליק את האור ונאנח. "עדיין קשה לי לקלוט שזה החדר שלי עכשיו," אמר בעודו לוחש כאילו אנחנו עוד נמצאים בחדרה של נועה. התיישבתי על המיטה שלו שכבר הייתה מוצעת במצעים בגוונים שונים של כחול. "בסופו של דבר מתרגלים," אמרתי. "כשההורים שלי התגרשו, לא היה לי קל בהתחלה להתמקם בעוד חדר בבית אחר," אמרתי. "ועד שכבר התמקמתי והרגשתי פחות או יותר שייכת למשהו, אז הוא עזב."
דן פיסק את פיו בהבעת הפתעה. "חשבתי שאבא שלך נפטר," אמר בשקט ובזהירות. כיווצתי את גבותיי. "מה? מה פתאום!"
הוא התנשף. "כל הקטע הזה של המשרד הישן, זה שאף פעם לא שמעתי עליו כשהייתי באזור. גם אף פעם לא ראיתי או שמעתי שהייתן אצלו, אז חשבתי ש…"
הוא נשך את שפתו התחתונה במבט מובך. צחקתי קלות. "לא, הכל בסדר איתו. כמה חודשים אחרי שהם התגרשו הוא היה צריך לעזוב לחו"ל לענייני עבודה," אמרתי, מרגישה בפרץ חד של געגוע שדקר את חזי.
הוא התיישב לידי, משעין את כובדו על זרועו שהונחה לצד כף ידי על המיטה. "אני קצת מבין אותך," אמר. "סיפרתי לך על אמא שלי. לפחות לו יש תירוץ. הוא לא בארץ." הוא הניד בראשו בעצב מהול באכזבה. "לאימא שלי אין שום תירוץ."
נשכבתי אחורה על המיטה. "הורים גרושים זה מבאס."
הוא נשכב לצידי. "מה את אומרת," אמר בטון מבודח והייתי בטוחה גם מבלי להסתכל שהוא חייך. הנחתי את ידי על בטני ומרפקו התחכך במותני. היה משהו אינטימי בלשכב לצידו בחדרו, בשקט, לבד, כשחיכוך קל והבנה משתררים בינינו.
סקרתי את הקירות הלבנים. "אתה מתכוון להשאיר אותם בלבן?"
הוא התרומם במהירות במקומו. "זה מה שרציתי להגיד לך." הוא קם מהמיטה ומשך אותי לעמידה. "רציתי שתעזרי לי לתלות כמה דברים," אמר. הוא סרק בעיניו את הקירות ונראה מתלבט. "עכשיו הבאת לי רעיון לצבוע את הקירות, אז אני חושב שאני אחכה עם זה קצת."
הוא עדיין אחז בידי, כאילו שכח שהיא עטופה בידו החמימה כשהדלת נפתחה קצת יותר וראשה של טליה נתחב לחדר. "אתם יורדים? אנחנו מתחילים כבר עם הקינוח."
"כן, עכשיו," אמרתי, משחררת את ידי מידו של דן ומסדרת את החולצה שלי. העברתי יד על שיערי החלק, מוודאת שכל שערה במקומה ועקפתי את דן, יוצאת מהחדר.
הוא יצא אחרי, סוגר את הדלת מאחוריו בשקט כשנזכר שנועה ישנה. אמא החלה לפנות את השאריות מהצלחות לפח וערמה את הכלים המלוכלכים על השיש. אורן נעמד לצידה והחל לשטוף את הצלחות שהגישה לו. טליה פינתה את הסלטים מהשולחן אל המקרר וגברי לקח את בקבוקי השתייה אל השולחן בסלון.
"מה התעכבת שם כל כך הרבה זמן?" שאל אל אוזני בשקט כשחלף על פניי. "סתם," אמרתי, מושכת בכתפיי. הוא זרק חצי מבט אל דן שירד במדרגות ופנה אל הסלון. עזרתי לטליה לפנות את מה שנשאר על השולחן למטבח כשנשמע צלצול בדלת. בידיים עמוסות סימנתי לדן שיפתח את הדלת ומיהרתי אל המטבח לפני שכל מה שהחזקתי בין ידי בקושי, ייפול.
דן פתח את הדלת. קול מוכר של גבר ענה. קולותיהם נשמעו חלושים מהמטבח. ניגשתי לראות מי בדלת. דן החזיק את הדלת פתוחה, ובכניסה עמד גבר בגיל העמידה עם חיוך רחב כשהביט בי. עיניו ממש ברקו, והוא לבש חולצת מותגים יוקרתית.
עיניי נפקחו לרווחה בהפתעה גמורה. "אבא? מה אתה עושה פה?"
תגובות (7)
ואוו סיפור מדהיםם ומשהו שלא הבנתי… מה לעזאזל אבא שלה עושה אצלם בבית??מה זה הטיימינג הגרוע הזה? ועכשיו הוא יפגוש את אורן ואת דן ואיך הוא יגיב כשיראה שהמשרד הישן שלו הפך לחדר החדש של דן? וגברי? מקנא בדן ונטע?
ולמה כתבתי כאן מלא שאלות כי עכשיו זה נשמע כמו הקדמה לפרק הבא?
בכל מקרה… מתי יש המשך?
אני כבר עובדת על הפרק הבא, יכול להיות שהוא יפורסם כבר מחר
אבא שלה חזר .. עכשיו אני באמת חייבת המשך!!
זה רק הולך ונהייה יותר מעניין
הכתיבה שלך מושלמת בבקשה תמשיכי!!!!
אוף זה לא פיר יש לך כתיבה ממכרתתת!!!!
תמשיכי מהררר!!❤
הכתיבה שלך מעולה,
זה מעניין ומותח :)
אז המשך במהירות בבקשה
כתיבה נהדרת ומעניינת , אעקוב תמשיכי במהירות :-)