ג'ייק ומיה- פרק 2 (כרגע אין לי שם לסיפור ואין לי חשק לחשוב על זה, אז אני אקרא לו ככה…אם יש לכן הצעות, אז אני אשמח לשמוע :) )

מיה:
נכנסתי לכיתה בצעדים מהירים וניגשתי לשולחן שלי שהיה צמוד לשולחנה של סאלי; השיעור הראשון עמד להתחיל עוד כמה דקות ולא יכולתי לאחר שוב לשיעורה של גברת דנבר. זאת כבר עמדה להיות הפעם הרביעית ברציפות ותהיתי אם הוריד במצחה יכול להתפוצץ מרוב כעס במידה וזה יקרה.
"אני עומדת להרוג אותך," סאלי אמרה לי כשהתיישבתי. "למה התעכבת כול כך?" היא רגזה.
"הייתי צריכה לפייס את ג'ייק אחרי אתמול," עניתי לה והתחלתי לקלוע את שיערי לצמה ארוכה.
"הוא היה עצבני,"
"אני יודעת,"
"ובצדק,"
"אני יודעת,"
"את יודעת שיכולים לסלק אותך אם תסתבכי בצרה כזאת? זה לא כמו לאחר לשיעור או להבריז ממבחן-"
"סאלי," קטעתי אותה. "בואי נוותר על ההערות בנוסח חינוכית 23,"
היא הזדעפה ונראתה נעלבת ומיד התחרטתי על מה שאמרתי.
"אני רק מנסה לעזור לך…" היא אמרה.
נאנחתי ונשענתי על גב הכיסא שלי בשעה שהבחנתי בגברת דנבר נכנסת לכיתה. "אני יודעת, אני מצטערת," אמרתי לה. "אני קצת עצבנית בגלל ההנגאובר," הוספתי.
סאלי לא ענתה וגברת דנבר התחילה את שיעור הספרות ואילצה אותנו לסיים את השיחה שלנו בטון מעיק.

ג'ייק:
"אז מה היה הקטע של מיה אתמול?"
אני וברודי עמדנו מחוץ לבניין הלימודים של הפנימייה ועישנו כשאנחנו מוסתרים על ידי כמה שיחים סבוכים.
"איזה קטע?"
"אמרו שראו אותה שיכורה אתמול בקמפוס," ברודי ענה והביט בי. "וכמובן שג'ייק האציל והגיבור נעתר להציל אותה כמו כול יום אחר, נכון?" ברודי קרץ אליי וצחק.
התעלמתי מהעקיצה בדבריו ואמרתי, "פשוט היה לה יום קשה…"
"אומרים שההורים שלה נהרגו בתאריך הזה," ברודי המשיך. "זה נכון?"
"מה, נהיית זקנה רכלנית?" שאפתי מהסיגריה ותקעתי בו מבט מבודח. "אולי אתה צריך להפסיק להקשיב לטיילור סוויפט- הגיע הזמן,"
"אני לא מקשיב לטיילור סוויפט!" ברודי זעף. "זאת ג'ולי שדוחפת לי דיסקים שלה למכונית-"
"כן, כן," אמרתי. "כבר שמעתי את הסיפור הזה-"
"מי שמדבר," ברודי אמר לי. "מיה אומרת לך לקפוץ ואתה רק שואל עד כמה גבוה. אני לפחות מקבל משהו בתמורה…" הוא חייך חיוך מרוצה.
"אני מכיר את מיה מגיל עשר, היא אחת החברות הכי טובות שלי," אמרתי.
"כן, כן," עכשיו זה היה תורו לחייך בזחיחות.
"בוא נלך לשיעור לפני שאני אפוצץ אותך במכות," אמרתי לו וזרקתי את הסיגריה הצידה.
"הייתי רוצה לראות אותך מנסה…" הוא ענה וזרק גם הוא את הסיגריה.
ברודי היה החבר הכי טוב שלי מגיל קטן, שנינו גדלנו יחד מאחר וההורים שלנו היו חברים טובים; התחלנו ללמוד בפנימיית ברונסון רק בחטיבת ביניים מכיוון שהפנימייה היתה רק מחטיבת הביניים עד סיום התיכון. הפנימייה היתה פנימייה יוקרתית ופרטית, מקום שרק עשירים יכלו להרשות לעצמם, היא סיפקה מעונות נפרדים של בנים ובנות, קמפוס עם חדר אוכל, מדשאות מטופחות מחוץ לבניינים עם ספסלים ועצים ענקיים, מגרש כדורגל ומגרש כדורסל נפרדים לשיעורי ספורט וגם לשעות הפנאי של התלמידים. למרות הקפדנות, הקושי של השיעורים והנחת היסוד שכול תלמיד אמור לשנוא פנימייה ולראות בה ככלא, אני מאוד אהבתי את המקום וראיתי בו כבית שני שלי לכול דבר.
הגענו לשיעור באיחור וגברת דנבר, המורה לספרות, נזפה בנו על האיחור וכמובן סימנה לעצמה במחברת: בפנימיית ברונסון, על כול שלושה איחורים בחודש, היית אמור לעזור בניקיונות המעונות.
"מר לואיס, הגעת לשלושה איחורים," גברת דנבר הביטה בי דרך משקפיה העגולות והמעט עכורות. "תיגש לאב הבית שלך, מר בלייק, והוא כבר יעדכן אותך מה תצטרך לעשות במעונות שלך…"
עשיתי סימן הצדעה קטן.
"אל תתחצף," היא הורתה לי.
"לא התחצפתי," אמרתי.
"ואל תענה לי!"
הבחנתי במיה יושבת במושבה ליד סאלי והיא צחקקה בצחוק אילם והביטה בי משועשעת. היא חרצה לעברי לשון בשעה שניגשתי למושבי יחד עם ברודי. התיישבתי ליד השולחן שלי שהיה ממוקם באחד מהמושבים האחוריים וראיתי את מיה כותבת משהו במחברת שלה ומרימה אותו לכיווני:
"נדפקת"
ככה היה כתוב על המחברת שלה בטוש שחור גדול. היא חייכה לעברי ואז עשתה פרצוף.
"וילסון!" קולה של גברת דנבר חתך את הדממה בכיתה וגרם למיה לקפוץ. "האם השיעור שאני מנסה להעביר עד כדי כך משעמם בשבילך שיש לך דברים יותר חשובים לדבר עליהם עם לואיס?"
מיה נענעה את ראשה לשלילה באיטיות.
"סליחה?" גברת דנבר הביטה בה.
"לא, גברת דנבר." מיה ענתה.
"אז אנא הפסיקי לשרבט שטויות במחברת שלך ותשימי לב לשיעור!" היא העירה לה בקול חד וחזרה לקדמת הכיתה כדי לחזור לענייניה.
מיה לכסנה אליי מבט בשעה שלא יכולתי להפסיק לצחוק אל תוך כפות הידיים שלי.