צוללת

הייתי במים. בתוך המים, ועיניי היו פקוחות. ראיתי את השמש מבצבצת תנודות המים החמימים. הם היו צלולים ובהירים ולא כהים. מצד אחד.. ראיתי את הקרקעעת, אבל מצד שני ידעתי שהיא ממש רחוקה ממני.
בהתחלה לא הרגשתי שאין לי אוויר, אך לחיי היו נפוחות, מנסות לאחוז בשארית החמצן שנשאר בעורקיי.
הבטתי בשמש שנראתה כנקודת אור קטנה וקורנת, ובשדה הראיה שלי ראיתי בועות עולות מעלה אל פני המים. רק אז הבנתי שאני בעצם צוללת מטה יותר ויותר עמוק.
לא היו שם דדגים, המים לא היו מלוחים, ועיניי לא צרבו, אבל ידעתי שאני נמצאת בתוך הים. המשכתי להביט אל השמש, נועצת בה מבטי תחנונים כמבקשת עזרה, אבל בעצם לא כל כך רוצה עזרה. לא חשבתי על דבר במהלך שהותי במים, והדברים עלו רק בדיעבד.
פתאום התחלתי להרגיש את מצוקת האוויר, כאילו משהו לחץ לי על הבטן והוציא ממני חצי מהחמצן שהצלחתי לשמור.
"תעזרו לי!" צעקתי, אך פי נשאר סגור.
הרמתי את ידי אל השמש, מופתעת מכך שאני יכולה להזיז אותה בכלל, אך לא מצליחה לבצע תנועות חתירה ולעלות למעלה אל פני הים. כאילו הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להתחנן לעזרה ולהביט בבועות האוויר צפות מעלה בזמן שאני צוללת מטה. נשארתי שם, מושיטה את ידי אל השמש בתחינה, לא יודעת כמה זמן.
אני זוכרת שבליבי חזבתי למה אף אחד לא עוזר לי? כל מה שאני צריכה זו יד מושטת חזרה לכיווני. אני כבר אעשה את העבודה ואתףוס אותה, אבל בבקשה שמישהו ירצה לעזור. שמישהו ימצא אותי
*********
יש אנשים שיתחילו לנתח את החלום הזה לגורמים:
שאני לא יודעת לבקש עזרה ומעדיפה לעבוד לבד..
שאני מרגישה שאין מי שיעזור לי..
שאני מרגישה לבד..
אני חושבת שכל מה שהחלום הזה בא להראות זה שאני כרגע צוללת למטה. אני נופלת עמוק יותר ויותר עד שכבר לא רואים כמה אני צריכה עזרה.
בתוך המים אף אחד לא רואה אותי. אף אחד לא יודע שנפלתי פנימה, אז איך ידעו שצריך לעזור?
וכן.. אני מרגישה לבד- לא כי אין אנשים סביבי זאכפת להם ממני, ולא שלא עוזרים לי. יש הכבה אנשים שרוצים בטובתי, שנלחמים עלי ועוזרים לי בדברים מסוימים, אבל לא בדברים שבהם אני צריכה עזרה.
הם לא ייודעים… כי פשוט לא אמרתי להם מעולם.