מי אני ומה שמי- פרק 4
'שיכורה, ככה נראית תופעת הלוואי של הטירוף? מוזר…'
"אני לא שיכורה, רק מותשת." המשכתי רק לעמוד במקום ולהביט בהם.
"ככה מדברים אנשים שיכורים," אמר אותו אחד ממיקודם וכיוון אליי רובה, כמה מחבריו עשו כמוהו.
"רובים? אתם רוצים להרוג אותי? לא עשיתי כלום." הרגשתי כאילו אני עומדת להתעלף כל רגע.
"מי עוד יכול היה לרצוח את שניהם מלבדך? את היחידה שנשארה עומדת." הם לא האמינו לי, לא נורא.
"הענק הטיפש רצח את ידיד שלי, אני רק החזרתי לו כגמולו," אמרתי את האמת, הם בכל מקרה לא התכוונו להאמין לי.
"כן בטח. החברים של ג'וס –או ה'ענק'- כפי שאת מכנה אותו, היו עדים למה שקרה וזה לא מה שהם סיפרו לנו." הם יותר טיפשים משחשבתי. אלו השוטרים של ימינו? בושה…
"ג'וס, מי קורא לבן שלו ג'וס בימינו?" שאלתי את עצמי. "ומאין לכם שהענקים האחרים דוברי אמת? אולי הם אמרו את זה רק כדי שלא תעצרו אותם." הרשיתי לעצמו לשחק איתם קצת, זה לא שהם ישר יירו עליי, נכון?
"לא נוכל לדבר איתך ברצינות כל עוד עד ככה, הגישו נגדך תלונה ואת צריכה להגיע לתחנת המשטרה מחר בשעה שבע בבוקר." קול השוטר הפך אדיש כשלי.
"ואם לא אגיע?" שאלתי.
"לא נהסס להוציא נגדך צו מעצר," פסק השוטר.
"עד שתוציאו אותו, אני כבר לא אהיה פה," אמרתי וחמקתי דרכם מטפסת על קיר הלבנים בצד הסמטה, בגדי השחורים מסווים אותי. אין פלא שאני אוהבת את הצבע הזה, הוא מציל אותי כל פעם מחדש.
"עצרי!" שמעתי קול צועק מאחורי, קול מוכר.
הסתובבתי לכיוונו, לא היה שם איש. זה היה רק הדמיון שלי, אז המשכתי לרוץ. "למה את לא מקשיבה לי?" אותו הקול נשמע שוב.
"את מדמיינת, הוא מת לפני כמה דקות… זה רק הדמיון שלך," מלמלתי לעצמי, מפחדת שהטירוף שוב ישתלט עליי.
"תעצרי רק לרגע אחד, בבקשה." התחנן קולו.
"לא. הם יתפסו אותי." לא שמתי לב בכל שדיברתי.
"הם כבר חזרו לתחנה. נראה לך שהטיפשים האלה ימשיכו לרדוף אחרי מישהו בלתי נראה?" הוא שאל אותי. בקושי שמעתי אותו.
"כשאתה מציג את זה ככה, דווקא נשמע מאוד הגיוני שהם ימשיכו לרדוף אחרי." גיחכתי, 'טמבל'.
"טוב… הם לא," פסק. "עכשיו, בבקשה תסתובבי," ביקש.
הסתובבתי, הפעם ראיתי אותו. הוא עמד ממש מולי, חיוך גדול מתנוסס על פניו. "אני מדמיינת, אתה מתת לפני כמה דקות." קולי רעד.
"אבל את מאמינה שאני עוד חי." קולו היה נעים וחיוכו התרחב.
"לא אני לא, זה הכל בדמיון שלי."
"עובדה שהסתובבת." הוא צדק, בסוף באמת הסתובבתי. רק שהסתובבתי על גג של בניין בן חמש עשרה קומות.
"אתה מנסה להרוג אותי?" נרתעתי אחורנית, מעשה טיפשי ביותר. עכשיו עמדתי על קצה הבניין.
"לא," אמר. "אני רוצה להוכיח לך שאני עוד חי."
"אז תוכיח."
"איך?"
"אם תתפוס אותי, אני אדע שלא הייתי פרנואידית. אם לא… טוב אם לא, אני לא אצטרך לחשוב על זה יותר, אני אמות בכל מקרה." משכתי בכתפיי וצעדתי עוד צעד, צעד אחד באוויר.
"דיין!" צעק, עדיין עומד על קצה הבניין. 'דיין, שם יפה… רגע, זה השם שלי! איך הוא ידע מה שמי? הרי מעולם לא סיפרתי למישהו מהו שמי. אפילו בהקראת שמות בכיתה, תמיד הקריאו רק את שם משפחתי ולא את שמי הפרטי. איש לא היה אמור לגלות אותו!"
"ידעתי שלא תקפוץ. אתה ממילא לא אמתי." חייכתי ועצמתי את עיני במחשבה שזה יפחית את הכאב שעמדתי לחוות.
טוב אולי אני באמת עושה את זה לעצמי הרבה פעמים… לא נורא, יהיה בסדר.
תגובות (5)
חסרים תיאורים, לא ידעתי מה ואיך לדמיין בחלק האחרון. אצטט טיפ שנתנו לי(שייך להיטומי)
"טיפ קטן בקשר לתיאורים:
סיפור זה לא סרט. אבל באיזשהו מקום זאת התחושה שאתה רוצה להתעלות עליה.
כלומר, לא רק שהקורא בדמיון יוכל לראות את הכל, אלא גם להרגיש הכל, להרגיש שהוא שם ושכל סיפור פנטזיה על פילים מעופפים עם כנפיים הוא אמיתי.
כדי להתחיל לנסות להתקרב לתחושה הזאת, תדמיין לרגע שהקורא שלך הוא יצור אומלל שנמצא בתוך חלל לבן ואין סופי. יצור שלא רואה כלום, לא שומע כלום, לא מרגיש כלום.
אתה הוא כל עולמו, והדברים היחידים שהוא יכול לחוות זה הדברים שאתה כותב. נניח אני אכתוב משהו כזה:
יש גשר
ישר עולה לך תמונה של גשר כלשהו לראש.
אבל אם אני ממשיכה להוסיף לזה:
יש גשר תלוי וארוך, מתחת לגשר שומעים את קולות הפכפוך של המים הצלולים. האוויר קריר ולאדמה יש ניחוח של גשם והרוח שורקת קלות ומניעה את הדשא מצד לצד. בצידו השני של הגשר עומדת נערה צעירה ויפיפיה. היא נשענת על המעקה ומביטה בשמש ששוקעת באופק עם חיוך חולמני.
בעצם כל פיסת מידע שאני מוסיפה גורמת לעולם הלבן הזה להפוך לתמונה שאותה כבר הרבה יותר קל לדמיין. בעיקרון המטרה היא ליצור איזון כלשהו. לציין את הדברים שיגרמו להכל להרגיש מציאותי ומצד שני לא לעשות רשימת מכולת ארוכה של כל הפרטים הקטנים. הקורא ישלים בדמיון שלו לבד את הפרטים הקטנים, התפקיד שלך הוא לבחור את הפרטים שיתנו בדיוק את הfeel שאתה רוצה שם. אני הדגשתי פחות פרטים על הנערה ובכך בעצם גרמתי לה להיות חלק מאותו נוף. באותה מידה יכולתי אולי להתמקד ולפרט על מראה הנערה יותר ולהשתמש בנוף רק בתור דרך לעשות עליה זום כדי שעיקר תשומת הלב של הקורא תהיה בה.
התיאורים הם בסופו של דבר הכלי שלך ליצור את הסיפור בדיוק איך שאתה רוצה. זה יכולת שנרכשת רק מניסיון, אבל יותר קל להיעזר בה אם מראש זוכרים שהיא קיימת שם תוך כדי הכתיבה.
היטומי "
ואני רוצה המשך!
וואו, תודה רבה. על הביקורת בעיקר :)
את/ה יודע/ת, בהתחלה חשבתי להתחמק מזה בלומר שלא היו אמורים להיות שם תיאורים ושהקטע הוא שהקורא ינסה לדמיין לעצמו את כל האזור, אבל זה כל כך נכון שאין שם מספיק תיאורים שוויתרתי על זה.
אני רק אגיד, היא בעצמה לא שמה לב לסביבתה, ולא יכולתי לתאר את המקום בעצמי מכיוון שהיא זו שמספרת.
אני אשתדל יותר בפרק הבא :)
את/ה בן או בת? רק לדעת…
בן
היא מתה?? אם כן, אז את ממש אוהבת להרוג את הדמויות שלך…
בכל מקרה אני מחכה להמשך ובאמת עוד תיאורים היו מוסיפים רק טוב לפרק! :)