מנבאת המוות: פרק שני

אני לא זוכרת את אנני היטב, לפחות לא כאשר היא הייתה בחיים, היא הייתה צעירה, מבוגרת רק במעט מגילי העכשווי, והיה לה חיוך נחמד, אם להאמין למה שסיפרו לי, אך בפעם האחרונה שראיתי אותה, לא היה חיוך על פניה, לא בדיוק.
אני זוכרת את החיזיון ההוא, משום שהיה הראשון שלי, אם כי אני חייבת להודות שאני זוכרות אותו רק משום שכל השאר כבר היטשטשו מזמן בזיכרוני, אני זוכרת אותה היטב, לפחות את מה שראיתי בחיזיון, אני זוכרת את הצל שחלף על פניה ברגעים הספורים שבהם החיזיון נמשך, היה פחד מסוים בעיניה, לא בדיוק על חייה, היתה חסרה פראיות מסויימת בעיניים שלה, משהו שהיה רומז על הצורך שלה להמשיך ולנשום, הוא לא היה שם, משמע שהיא פחדה ממשהו אחר, או לחיי של מישהו אחר, מיותר לציין שמעולם לא גיליתי מה היה אותו פחד.
היא נמצאה מספר ימים לאחר אותו חיזיון, גופתה הייתה מבוטרת ועל פניה נחתך ציור מאוזן אל אוזנה האחרת, כמו חיוך מוזר ונצחי.
ברגע הזה, כאשר הסתובבתי אל עבר אימי, היה משהו בעיניה, משהו שהזכיר לי את רגעיה האחרונים של אחותה בצורה מפחידה, את הפחד של אנני.
"אם כך, אימרי לי," אני לוקחת נשימה עמוקה ותוהה האם אני עדיין יכולה לברוח."מה קרה?"אני לא בטוחה בדיוק למה אני רוצה לברוח, אך יש משהו במבט הזה שמפחיד אותי וממלא את נשמתי בחשש כל-כך כבד שאני כמעט ולא יכולה לנשום.
"זאת השאלה הלא נכונה," מיילס אומר לפתע, ואני מביטה בו בפליאה, שכחתי לרגע שהוא כאן. "השאלה הנכונה היא, מה עומד לקרות." לפעמים, אני לא יכולה שלא לחשוב שהוא כמוני, שאולי הוא רואה ומרגיש דברים שהוא לא אמור לחוות, אך אני יודעת שזה לא כך, אני יודעת שלמרות שזה לא רצונו, הוא לא שונה מרוב האנשים בעולם, הוא פשוט יודע מעט יותר, הוא לא כמוני, הוא לעולם לא יהיה, ולפעמים, אני כל-כך מצטערת על כך.
"אם כך," משום מה, קולי נשמע סופני בצורה מפחידה כמעט."אמרי לי, אימי היקרה, מה עומד לקרות?" אני שואלת אותה, אך מסתובבת אל מיילס, הוא בבירור יודע יותר ממה שהוא מוכן לומר, אך אולי הוא יהיה מוכן לרמוז לי.
"זה לא המקום לדבר על זה." אימי אומרת ומסתובבת בשביל להיכנס אל תוך הבית, אני חושבת שהיא מצפה שאני אלך אליה, אך אין לי שום רצון להיכנס אל תוך החור השחור ההוא כרגע, היה לי יום נוראי גם ככה, ואין לי כוח לכל מה שהיא עשויה לספר לי כרגע, אני חוששת שאני לעולם לא אהיה מוכנה למה שהיא עומדת לספר לי, ולכן, אני מתכוונת להתחמק מהחדשות הללו זמן רב ככל שאני יכולה.
אני מחכה שהדלת תסגר מאחוריה, ורק אז אני פונה אל מיילס, הוא לא ממוקד בי נראה שמשהו אחר מעסיק אותו, ולרגע, אני לא רוצה להפריע לזה, לשלווה המוזרה שעטפה אותו, אז במקום לומר משהו, אני בוחנת אותו, את עורו השזוף תמידית ואת כל אותם עגילים על אוזניו, אלו שתמיד הייתי בטוחה שהוא עשה רק בשביל לעצבן את הוריו, אך אני חייבת להודות שאני שמחה שהוא עשה אותם, בעדיהם הוא היה כמעט מסודר מידי, נקי מידי, יותר מידי כמו אביו.
"בוא." אני אומרת למיילס ומתחילה ללכת, אך בניגוד לאימי, אני בודקת שהוא הולך אחריי.
"לאין?" מיילס שואל אותי, ונראה מעט מסוייג לנוכח העובדה שהחלטתי לברוח במקום להתמודד.
הבטתי בשמיים והבנתי שנמאס לי מהמקום הזה, נמאס לי מהדשא הירוק בצורה כמעט לא הגיונית ומהשמש התמידית, רציתי שלג, רציתי משהו שיעיר אותי המסיוט המציאותי להפליא הזה, במבט לאחור, יכול להיות שברגע ההוא פשוט רציתי למות ולסיים עם זה.
"אולי לא כדאי שתתעלמי ממנה." הוא אומר, ולפתע מבטאו מופיע, הוא כמעט ולא נשמע לרוב, אך לפתע הוא הופיע ברוב הידורו, והוא נשמע כמו כסף ישן, אתם יודעים, מהסוג שאתם מצפים לשמוע מבן מלוכה או מיליונר כלשהו, והוא היה כל זה ועוד, הכסף עבר במשפחתו במשך דורות, בדיוק כמו התארים שלהם, הוא היה אחד מאותם אנשים ברי מזל, אלו שאביהם וסבם ואיש מבני משפחתם לא היו עניים במשך דורות רבים.
"למי אכפת?" אני שואלת לפתע, ומביטה עמוק אל תוך עיניו הכחולות להפליא.
"לא חשוב מה נעשה," אני אומרת, ולרגע אני לא בטוחה כיצד להמשיך."לא חשוב למי נקשיב," לפתע אני מבינה שמבטי נודד, אני אפילו לא בטוחה לאין."לא חשוב מה נעשה," אני מבינה כמה קודרת אני עומדת להישמע ואני לא יכולה לעצור את הצחוק המריר. "כולנו הרי נמות בסופו של דבר, וזה לא חשוב איך חיינו."