הניצוץ, פרק שביעי: הנשף

זה היה ערב חורפי.
אהבתי ערבים חורפיים בתקופה האחרונה. הרגשתי אדם שחור-לבן, חסר צבע וכשהאוויר צבע עצמו בצבע אפרפר, כולם נראו כאלו.
זה הזכיר לי שאני לא היחידה השבורה, לא חיה בעולם צבעוני.
אהבתי את הרוחות שחדרו עד לעצמות שדיי והחיו אותי מחדש,
אהבתי האנשים שנמלטים מן הסערה, כמו שאני נמלטתי מחיי הקודמים,
אהבתי את הערבים השקטים בבית,
אהבתי את העובדה שאיתן היה בא בגשמים עזים מקצה העיר רק כדי להיות איתי,
אהבתי את הריח של הגשם, כי הוא היה מותיר אחריו סימנים בוהקים לכך שהיה, לא בדומה ליניב ורוני שנעלמו מחיי כלא היו מיד לאחר שרוני שלחה לי את ההודעה ההיא, שכאילו דקרה אותי בכל מקום בגופי…
באותו יום, כשגיליתי שהיא בוגדת בי עם החבר לשעבר שלי, מיד לאחר שיצאתי מהבית שלו כשסערה געשה בי, כשעליתי לביתי קיבלתי הודעה נוראית מרוני, אשר ענתה על כל שאלותיי:
"אני יודעת שלבטח תצאי מההודעה לפני שבכלל אסיים את המשפט, אני גם יודעת שאת רוצה תשובות ואני כאן כדי לספק לך אותן. זוכרת את היום שהלכנו למסיבת היום הולדת של רונן? יניב היה שם, לא הרגשתי טוב ויצאתי החוצה, הוא יצא איתי והתנהג בצורה מקסימה. הייתה בנינו כימיה והתנשקנו. הרגשתי כל כך אשמה והבטחתי שלא נדבר יותר אבל מספר ימים אחר כך הסכמנו להיפגש ולדבר על מה שקרה, נפגשנו בבית קפה בדרום העיר וזה קרה שוב. שבוע היינו נפגשים בסתר והחלטנו שאנחנו זוג, רק במסווה. לא רצינו לפגוע בך.
לא ידעתי שהוא עומד להיפרד ממך, באותו הערב. זה כאב לי לא לספר לך, לחלוק אותו איתך… אבל שניכם הייתם חשובים לי.
תכננו לספר לך שבוע אחרי הנשף, שתרגעי מעט, בעדינות. תכננו. היו לנו תכניות! אבל את אמרת לי שאת הולכת למאפייה, באותו יום שנרדמת בבית הספר, אני ויניב חגגנו שלושה שבועות ורציתי לראות אותו, לא הנחתי שתהיי שם. אני מצטערת שגילית זאת כך. אני אבין אם לא תרצי לדבר איתי, אבל אני לא אוותר על יניב, מצטערת. בכל אופן, אני מקווה שתסלחי."
רק להיזכר בהודעה הזו גורם לי לרצות להקיא. מעולם לא "חלקנו" אותו, הוא היה לגמרי שלי והיא גנבה אותו, זו לא חלוקה!
ואני לא אסלח לה, על מה שעשתה. לא ידעתי שהכל קרה מתחת לאף שלי.
הלכתי שולל אחריהם בעיניים עצומות, סמכתי עליהם.
הבנתי שעליי לא לסמוך על איש.
הבנתי שאסור לי לתלות את האושר שלי באחרים.
המקרים האלו מוטטו אותי, כמו פטיש שמכה בבטון שוב ושוב, כדור הריסה במתחם בנייה, כמו סופה שמכה בבית, כמו שברון לב, כזה שלוקח את הלב ומפורר אותו.
שקעתי בדיכאון.
הדבר היחיד שאהבתי זה החורף ואיתן, שום דבר אחר לא עניין אותי.

***

נקישות נשמעו על דלת ביתי, ההורים שלי ואחי הקטן-עומר-לא היו בבית, אז גררתי את רגליי עד למפתן דלתי.
"מי זה?"
"איתן." היו סיבות מעטות מאוד שחייכתי בימים שעברו ואיתן היה אחד מהן.
"כבר," חיוך קל פשט על שפתיי ופתחתי את הדלת, "וואו." פלטתי מפי,
"מוצא חן בעינייך?" הוא לטש בי זוג עיניים,
"לאן אתה יוצא?" ליבי הלם בחוזקה, הוא היה נראה… מושלם.
לגופו היה מולבש טוקסידו שחור מחויט ובכיס הבלייזר ורד אדום, שיערו השחור הורם מעלה, שיניו בהקו ושרירי החזה שלו הודגשו.
איתן חייך, "איתך." נשכתי את שפתיי בחוזקה, מרסנת עצמי מלהתנפל עליו, ידעתי שאסור לי לחזור להיות בקשר עם מישהו שישפיע עליי כל כך שאוכל לחזור לדיכאון בו אני שרועה עכשיו. הוא הגיש לי את הורד, נזהרתי לא להיפגע מהקוצים של הורד, לא חדלתי מלהביט בו… איך אפשר שלא?
"משהו אומר לי שלא קיבלתי הזמנה." גיחכתי בעודי מסתכלת על פיג'מת התותים הארוכה שלי,
"סיוון, איזה יום היום?"
"שני."
הוא סימן לי להמשיך בידיו, "…ומה קורה ביום שני?"
"אהממ… ובכן, היה לי תור לשיננית."
הוא צחק, "סיוון, היום הנשף שלך!" זרק ידיו באוויר,
"הו." הדחקתי זאת, עד שלגמרי שכחתי וטוב שכך, כי רוני ויניב לבטח יופיעו שם, כ-הזוג החדש והמבריק, בדיוק כמו שהופיעו בימים לאחר שגיליתי, כשלא הגעתי לבית הספר כי פחדתי להיתקל בהם ולהרגיש מושפלת, שוב.
"תתלבשי. אני לא יכול לבוא איתך לנשף, כי זה לא בית הספר שלי אבל אנחנו נעשה לנו נשף, רק שלנו."
"דפוק." צחקתי ודחפתי את כתפו,
"אני לא צוחק, אני רציני." אמר בתוקף והוציא מכיסו דיסק נשלף, "הבאתי שירים מדהימים, והוספתי כמה סלואים, בשבילך." חיוך זחוח לבש שפתיו.
אולי, למרות הכל, קצת ריקודים לא יזיקו לי. אולי זה ישחרר אותי ממצב הרוח העגום שעלה עליי.
"אממ… טוב." קבעתי בהתרגשות ניכרת,
"טוב?"
"טוב!" חייכתי חיוך רחב ורצתי לחדרי, ללבוש את השמלה.

איתן נשך שפתיו בגסות כשהביט בי ניגשת לעברו, השמלה הזו בהחלט עשתה עמי חסד.
היא הייתה יפיפייה, כל מה שחלמתי עליו. היה לה צבע בז' מושלם והתחרה שעטפה את המחוך הייתה נעימה למגע, השובל הקטן שהשתרך מאחוריי היה באורך הנכון בדיוק והכל היה כאילו נועד עבורי.
"את נראית… וואו." הוא פער עיניו ובזריזות עטף ידיו סביב מותניי. שיר שקט החל להתנגן.
"הם בטח בנשף, יחד, רוקדים כמונו." מלמלתי אל תוך כתפו,
"אל תחשבי עליהם, תחשבי עלינו." הוא לחש אל תוך אוזני. הוא היה כל כך קרוב אליי, יכולתי להרגיש את חום גופו, את ליבו הולם, את הדם זורם בנקודת הדופק בצווארו, היכן שראשי נח בעיקול מושלם.
"איתן, תודה שאתה עושה את כל זה. אני לא ידעתי שאוכל להתחבר למישהו כל כך מהר, היית איתי בתקופה כל כך קשה מנשוא, עזרת לי. אתה החבר הכי טוב שיכולתי לבקש, אני מכירה אותך פרק זמן קצר אבל אני מרגישה כאילו אני מכירה אותך יובלות."
הוא ליטף את שיערי ברכות עד שסבך אצבעותיו בו.
"אני אהיה כאן, תמיד."
"הגעת בזמן הנכון." גיחכתי בעוד דמעה השתחלה מעיניי.
לא, זו לא הייתה דמעה מלאת עצב וכאב, כמו כל היתר בתקופה האחרונה- זו הייתה דמעה שנבעה מאושר, אושר עילאי.
שנגרם על ידי איתן.
"זה הנשף הכי טוב שיכל להיות." צחקתי ובמהרה השיר התחלף לשיר קצבי ואני ואיתן רקדנו כמו זוג משוגעים, לבדנו, בסלון שלי.
"איתן!" צווחתי לאחר מס' שירים שהוחלפו, מנסה להתגבר על המוזיקה הרועשת, "רוצה נעזוב את זה ונלך לראות סרט?" צחקתי, איתן הנהן ועצרנו את המוזיקה.
"היה מצחיק." קבעתי,
"מאוד, היה לי כיף. רק שתדעי, הלכתי ברחוב עם טוקסידו בשביל זה ואני לא מתחרט על רגע." חייך חיוך חושף שיניים.
"אני מחליפה לפיג'מה ובאה להכין את מנת השף." צחקתי והלכתי בזריזות לחדרי, שמעתי את איתן צוחק, "מנת השף… מזה, טוסט?"
"לא!" קיפצתי מחדרי במהירות, לאחר שהשלתי בגדיי מעליי ושמתי את פיג'מת התותים האהובה עליי, "אלו גרעיני תירס קלויים בגידול מקומי, עם תוספת ממרח מלוח שהוכן ביד, מעושר בתבלינים."
"פופקורן חמאה?" צחוקו החל מתגלגל ברחביי ביתי,
"נכון." אמרתי ודילגתי אל המטבח, פותחת שקית מוכנה ודוחפת בפשטות אל תוך המיקרוגל.

חיכינו שתי דקות וחצי עד שהפופקורן הרותח יצא ובדרך מגושמת משלנו, פיזרנו מעט על הרצפה והרוב אל תוך צלחת מתכתית עגולה.
"איזה סרט נזמין?" מלמלתי,
"משהו קיטשי של בנות." הוא גלגל עיניים,
"חשבתי בכיוון של סרט אקשן, אבל אם אתה מתעקש…"
"לא! סרט אקשן זה מעולה." צחקנו יחדיו, לבסוף התפשרנו על סרט אקשן בו את הדמות הראשית גילמה שחקנית מוכרת.
צפינו בסרט שעה בערך, אני הייתי בפיג'מה נעימה ואיתן עם טוקסידו מבריק, שהבלייזר שלו כבר הושל.
"כל זה יכול לקרות רק בסרט," נאנחתי, "כן, בטח… לכל בן אדם רגיל קורה שהוא מציל את העולם ממטאור ומוצא את אהבת חיו על מאדים, נכון?" צחקקתי,
"כן, את צודקת." איתן חיכך בגרונו, "סיוון,"
"הא?"
"אני חושב על שני דברים כרגע."
"על מה?"
איתן צחק, "אחד, הפופקורן הזה שרוף."
צחקנו יחדיו, בזה איתן צדק… היו יותר שחורים ומקומטים מאשר לבנים ונפוחים.
"ושתיים,"
הכנסנו בו זמנית את ידינו לקערה, "היי, היד שלך מדגדגת את שלי!" קטעתי אותו במן צווחה מלווה בצחוק,
"אני חושב שאני מתאהב בך." אמר בנשימה אחת,
"מה?"
"זה הדבר השני."
לא, זה לא יכול להיות. כמובן, יש לי רגשות כלפיי איתן, רגשות שעוד צריכים להבין לאן הם פונים ולהתפתח, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להיפגע שוב.
כמו שיניב ורוני פגעו בי, פעם אחר פעם.
לחוד ויחד.
אני סומכת על איתן וזה מוזר בהתחשב בפרק הזמן שאני מכירה אותו, אבל הבנתי שאסור לי לסמוך על אנשים כלל ואני מפחדת שהוא יאכזב אותי.
אני לא יכולה לשקוע בעוד דיכאון.
"לא…" מלמלתי,
איתן נשך שפתיו, הוא הרגיש שאמר משהו לא כשורה. פחדתי שאם אגיד שאיני רוצה בו הוא ייעלב ואז אפילו ידיד לא יישאר לי, לא ידעתי מה לעשות.
לעזאזל עם רגשות!
"כלומר, אני רוצה לקחת דברים לאט."
"אני מבין." הנהן איתן באכזבה ניכרת,
"יכול להיות שבעתיד יקרה משהו, אבל כרגע, אני לא יכולה."
"היי, זה בסדר." הוא טפח על שכמי, מנסה להרגיע, לא ברור אם אותי או עצמו.
שאפתי נשימה עמוקה והתחמקתי, הדחקתי כמו שכל חיי עשיתי, "אני עייפה, נדמה לי שאלך לישון. תודה שבאת, באמת נהניתי. היה לי את הנשף הכי טוב בעולם."
איתן חייך, חיוך מאולץ, "גם לי." אמר וכרך זרועותיו סביבי, "לילה טוב." הרכין ראשו, אסף את הבלייזר ויצא מדלת ביתי,
"אגב," עצר אלפית השנייה לפני שסגרתי את הדלת, "היית הנערה הכי יפה בנשף." קרץ ונעלם אל תוך המעלית, מחזיק קצה מהבלייזר תלוי על כתפו הרחבה.
הסמקתי, מהמשפט האחרון הבנתי שעדיין אכפת לו ממני, משני המובנים; ידידה וחברה.
למען האמת, גם לי היה אכפת ממנו, משני המובנים, אבל האומץ שאפף אותי בעבר נעלם ביחד עם הבגידה הנוראית שחוויתי, הסכין שננעצה בגבי והמשיכה להסתובב לה, לא פוסחת על שום איבר פנימי.

אולי אמרתי לאיתן שאני הולכת לישון, אבל תאמינו לי, בלילה הזה- לא הייתה ולו עצימת עין אחת קלה, רק מחשבות, רגשות אשם ורצון נוראי להיעלם.