מנבאת המוות: פרק ראשון

אני עומדת בפתח הבית ותוהה מה לעשות, האם עליי להיכנס או שאני צריכה להסתובב ופשוט להמשיך ללכת, לא חשוב לאין.
יש משהו במקום הזה, אתם יודעים, משהו שצועק שאני לא טובה מספיק בשביל להיות חלק מכל זה.
וכולם ידעו זאת, אך איש לא אמר דבר על כך, אף אחד מעולם לא טרח לתת לי מוצא מהבעיה הזאת, מהמקום הזה, הם פשוט מעלימים עין ונותנים לי לדעוך באיטיות.
אני יודעת שאיש לעולם לא יאמר זאת, אך אני דומה מידי לאבי, אדם שהמשפחה הזו שנאה, אולי אפילו תיעבה, אני בטוחה שחלק מהם אפילו רוקדים על הקבר שלו באירועים מיוחדים.
"היי," אמר קול מאחורי ואני כמעט קפצתי בבהלה."מה את עושה פה לבד?" לא היה לי צורך להסתובב בשביל לדעת שזה היה בסך הכול מיילס.
"אז מה אנחנו פשוט נמשיך לעמוד פה?" הוא שואל, ואני פשוט מביטה בו, היה בו משהו, משהו בעיניים הכחולות האלו שגרם לי להרגיש כמעט שייכת בעולם שויתר עליי כבר מזמן.
תמיד רציתי להשתייך לאנשהו, לפעמים אפילו באופן נואש, ואני חושבת שמיילס תמיד ידע זאת, הוא פילס את דרכו בעדינות, לאט-לאט, עובר מכשולים ומתמודד עם כל מה שזרקתי לעברו, הוא התקרב אליי כפי שהייתם מתקרבים לחיה פצועה.
הוא הרוויח את האמון שלי בכל צעד זהיר שלו, ואני חייבת להודות שאני אסירת תודה לו על כך שהוא לקח את הזמן בשביל לעבור את חומת ההגנה שלי, בעיקר בגלל שלפעמים הוא הסיבה היחידה שהצלחתי להישאר שפויה.
אני יכולה להרגיש את מבטו של מיילס עליי,אך אני לא יכולה לעשות דבר מלבד להיאנח, אני רוצה להסביר לו הכל, לספר לו על כל מה שראיתי, על הסיוטים שלא נותנים לי רגע של מנוחה, אני רוצה לשפוך את ליבי בפניו, אך אני לא רוצה להפחיד אותו, הוא חשוב לי מידי.
לפתע כל-כך רציתי להיכנס אל תוך הבית, פשוט בשביל לברוח מהמבט הזה, זה שכמעט בוהה אל תוך נשמתי, אך אני ללא מספיקה משום שאני מוצאת את עצמי לפתע בחיבוקו, ראשי מונח על השקע בין צווארו וכתפו.
אני יודעת שהוא לא רואה את פניי כרגע, ואני חייבת להודות לו על זה, משום שאני יכולה להרגיש את הדמעות עולות בגרוני ואני לא רוהצ שהוא יראה אותי בוכה.
"למה אתה עושה את זה?" אני ממלמלת אל תוך חולצתו בזמן שאני מנסה להחליט אם היא יקרה או שאני יכולה למרוח את המסקרה שלי עליה.
"את יכולה ללכלך אותה." הוא אומר, ולרגע אני,אך רק לרגע, אני תוהה אם הוא יכול לקרוא את המחשבות שלי, אך אני שוללת את המחשבה במהירות, אני מכירה אותו שנים, אם הייתה לו היכות לקרוא את מחשובתיי הוא כבר מזמן היה מתרברב בפניו, פשוט בשביל להוכיח שלא רק אני מוזרה בטירוף.
"תודה." נראה שאני לא יכולה לעשות יותר דבר, רק לבכות ולנסות להיצמד אליו אפילו יותר.
"שמעתי שהיה לך יום לא טוב." והינה הוא מפיל את הפצצה, אלוהים, כל-כך רציתי לשכוח את היום הזה, לא מספיק שהייתי צריכה לחזור למקום המקולל ההוא לו המבוגרים קוראים בית ספר, היה לי חיזיון נוסף, והדברים כאלו היו גרועים גם ביום רגיל, והעובדה שהפעם זה קרה באמצע שיעור גורמת לי רצון למות.
החיזיון הזה היה קצר יותר מאחרים, אולי בגלל שהפריעו לי באמצע שלו, ואולי בגלל שלא היה הרבה לראות, כל שראיתי היה נערה.
היא הייתה פעם נערה יפה זה היה ברור, גם עכשיו היא הייתה מחזה משובב עיניים, היא הייתה אחד הדברים היותר יפים שקיימים בעולם הזה, דבר שאפילו אני לא יכולתי להתכחש לו, אפילו לא במצב בו היא הייתה בחיזיון, עם השיער המלא בעלים ולכלוך, חבל שפנים יפות כמו שלה היו חייבות להיות מרוססות בדם וכל-כך חבל שהיא כנראה כבר מתה.
"נמאס לי כבר," אני אומרת ומנסה להתנתק ממיילס אך הוא רק מהדק את חיבוקו."למה אני חייבת ללכת לשם כל פעם מחדש?" אני שואלת, ולמרות שהדמעות כבר התחילו להתייבש, הגוש עדיין עמד בגרוני ובהחלט יכולתי להתחיל לבכות שוב.
"אני לא יודע." הוא אומר, אך מילים נשמעות יותר כמו שאלה מפיו, קצת כאילו הוא לא בטוח שזה מה שהוא אמור להגיד, כאילו הוא לא יודע איך להמשיך מכאן.
"מה קרה?" אני שואלת ובוחנת את פניו, מבטו מנסה להתחמק ממני, ואם לומר את האמת, זה מדאיג אותי מעט.
"זה לא מתפקידי לומר." הוא ממלמל בסופו של דבר, ואני לא יכולה שלא לתהות מה לעזאזל קורה פה, למה זה תמיד קורה לי?
"אז תפקידו של מי זה?" אני שואלת, רציתי לומר זאת בתקיפות, אך משום מה, אין לי את הכוח לזה יותר, אני עייפה מידי בשביל זה.
"שלי."