מעגלים

יש מעגל תנועה אחד בסוף רחוב החלוץ, איפה שנמצא הפסל של היונים החלודות, שכל סוף חורף דואגים לצבוע אותו מחדש, אחרי שהגשם הוריד לו את כל הצבע. בדיוק שם בלילה כשאין הרבה מכוניות, אני עושה שני סיבובים עם האוטו, אחד כי צריך, ועוד אחד בשבילה.

חודשיים אחרי שהכרנו, לאחר שעברנו את כל שלבי המבוכה הראשוניים, וידענו ש"אנחנו" זה לעוד הרבה זמן, היינו קונים בקבוק מהסוג הזול בפיצוציה שמתחת לבית שלה, ומתיישבים בערב על הספסל בבן יהודה, מתעלמים מכל המבטים, שותים ומסתכלים על האנשים שחולפים על פנינו, ממציאים לעצמנו סיפורים, צוחקים בקול, ומרגישים שתפסנו את אלוהים בביצים.

שנה אחרי משהו החל להיסדק, הלבד קסם לנו יותר מהביחד, פחות צחוקים, פחות דיבורים, מתרכזים יותר בלשמר את הקיים במקום לייצר זכרונות חדשים.

לא הפסקנו לאהוב, גם התשוקה עדיין בערה, אך הרגשנו שנגמרו לנו המילים, אולי בזבזנו אותם יותר מדי פעמים על אותו ספסל בבן יהודה, אולי בארוחות שישי אצל אימא שלה, או בערב מול הטלוויזיה.

קבענו שנגמור את זה יפה, שנתנהג כמו ילדים גדולים, נשתדל לאחל מזל טוב בימי ההולדת, ואולי אפילו איזה חג שמח קטן, ככה בשביל ההרגשה הטובה.

הצחקתם אותי! הצחקתם אותו!
את הלב שהרגיש כל נים בגופה, שנפתח למשמע צחוקה, ובער למגע כף ידה, אותו לב עכשיו כואב את חסרונה, ולא יודע מנוח.

עוד סיבוב ועוד סיבוב במעגל, בסוף הוא ייסגר.