כל כך קרוב אך כל כך רחוק פרק -8-

תהנו.. וסורי על האיחור…

פרק -8-

"וואו," זה הייתה המילה הראשונה שאמרה מיכל כשנכנסה לביתה העצום של אשלי.
האחרונה חייכה ואמרה, "תודה, בואי שבי, אני אביא לנו משהו לשתות." ופסעה למטבח.
מיכל התיישבה על ספת העור הלבנה שהייתה בסלון והסתכלה סביבה, הסלון היה עצום. היא הבחינה בגרם מדרגות שהוביל לקומות העליונות.
כעבור כמה רגעים חזרה אשלי עם מגש ובו שתי כוסות זכוכית, בקבוק קולה ומים קרים וצלחת קטנה עם עוגיות.
"תודה," אמרה מיכל ופתחה את בקבוק הקולה ומזגה לעצמה. "רוצה?" שאלה מיכל והתכוונה למזוג קולה גם לכוסה של אשלי אך הלה הנהנה בראשה לסירוב ואמרה, "אני מעדיפה מים."
מיכל משכה בכתפייה, בירכה ולגמה מהכוס.
במשך כמה שניות הן ישבו בשקט כל אחת למחשבתה עד שאשלי שאלה, "את רוצה לעלות לחדר שלי?"
מיכל הנהנה בראשה והן עלו למעלה. מיכל נכנסה לחדר עצום, המילה שצצה בראשה כשנכנסה היה, "ורוד!" כל החדר היה צבוע בוורוד בהיר, אפילו המיטה היה עם פסים קלים של וורוד.
"את.. אוהבת ורוד," הצליחה מיכל לפלוט מבין שיניה.
אשלי צחקה ואמרה, "כן, ביקשתי מההורים שלי שיצבעו לי את החדר בצבע הזה וההורים שלי הסכימו, אז-"
אבל היא לא הספיקה לסיים את המשפט כי באותו הרגע צלצול טלפון נשמע, מיכל מלמלה סליחה חפוז וענתה לטלפון.
"הלו?"
"מיכל, את צריכה להחזיר לי את המפתחות," שמעה מיכל את קולו של חן.
"מה קרה?"
"אימא שלי הגיעה והיא צריכה את המפתחות למכונית שברוב טמטומי שחכתי לקחת מהצרור," אמר.
מיכל צחקה ואמרה, "אז אתה מסכים לזה שאתה מטומטם?!"
הוא צחק ואמר, "טוב, אז באה?"
"לא, אני עם אשלי, אני לא יכולה לעזוב אותה, אולי תבוא אתה לקחת אותם?"
הייתה שתיקה על הקו וכעבור רגע שמעה את חן שואל, "איפה היא גרה?"
מיכל נתנה לו את הכתובת.
"אני מגיע," אמר וניתק.
מיכל סגרה את הטלפון והסתכלה על אשלי שחיכתה בסבלנות על המיטה. "מי זה היה?" שאלה בסקרנות.
"חן, האח של רבקי, הוא צריך את המפתחות, לא איכפת לך שהוא בא, נכון?" שאלה מיכל והסתכלה על אשלי במבט מעט ספקני.
אשלי הנהנה לאות לא ומיכל חייכה והתיישבה על המיטה לידה, "אז מה את רוצה שנעשה?"
הטלפון צלצל שוב ומיכל חייכה במבוכה, "אני מצטערת," אמרה וענתה לטלפון.
"מיכל, איפה את?" שמעה מיכל את קולה של רבקי.
"אני אצל אשלי בבית." מיכל הסתכלה על אשלי ושאלה בשקט, "יהיה איכפת לך אם רבקי תצטרף?"
אשלי חייכה ואמרה, "ברור, שתבוא, למה לא?"
מיכל הנהנה בראשה וחזרה לטלפון, "בא לך לבוא?"
"כן, אני אשמח, אני אהיה אצלה עוד כמה דקות," אמרה רבקי וניתקה.
מיכל סגרה את הטלפון, "אז מה את עושה בד"כ?" שאלה.
אשלי משכה בכתפייה ואמרה, "רואה סרט, מודדת בגדים, עושה קניות, לומדת.. לא יודעת,"
מיכל חייכה ושאלה, "מכירה את הסרט כמו יום ולילה?"
"בטח, סרט מדהים, נהניתי כל רגע."
"כן, מגניב איך שילבו אקשן ורומן ביחד. הכי הגניב אותי שתקעו שתי שחקנים מבוגרים."
"מה קמרון דיאז לא מבוגרת," אמרה אשלי בהתגוננות.
"בטח, היא בערך בת ארבעים, חוץ מזה בסרט אם הסתכלת מתחת לעיניים שלה היו לה קווים שנראו כאילו היא בת חמישים, למרות שטום קרוז נראה ממש טוב."
"לא נכון, לטעמי הוא מכוער, הוא גם זקן!"
"למה לא? הוא חתיך, במיוחד לאור העובדה שהוא לא צעיר, חוץ מזה הוא לא כזה זקן, הוא בסך הכל בן בערך ארבעים ומשהו."
אשלי חייכה ואמרה, "כל אחת והטעם שלו, לא ידעתי שאת בקטע של זקנים, אם הייתי יודעת הייתי—"
אבל היא לא הספיקה לסיים את המשפט וכרית נשלחה לפרצופה. אשלי הסתכלה עליה לרגע בהלם וכעבור רגע התעוררה מהקיפאון ואמרה, "זו הכרזת מלחמה," וזרקה את הכרית.
מלחמת כריות פרצה בין השתיים עד ששמעו כעבור כמה דקות את פעמון הבית.
"אולי זאת רבקי," אמרה מיכל ויצאה מהחדר יורדת בדילוגים במדרגות. היא רצה לדלת ופתחה אותה. בחוץ עמד חן.
"הי," אמרה בחיוך.
הוא חייך ואמר, "אז כאן הנסיכה גרה?"
מיכל חייכה, אך לא ענתה.
"איכפת לך אם אני אכנס?" שאל כעבור כמה רגעים של שתיקה.
היא פתחה את הדלת לרווחה והוא נכנס פנימה, "אז איפה המפתחות?" שאל אחרי שסיים לבחון את הסלון.
מיכל הוציאה מכיס חצאיתה את המפתחות והגישה לו אותם.
"תודה," אמר, ממשש אותם קלות. הוא כחכח קלות בגרונו ואמר, "מיכל, יש.. את.."
היא הסתכלה עליו והוא אמר, "זה השיער שלך, הוא מעט מבולגן."
מיכל העבירה יד בשיערה ושאלה כעבור שנייה, "יותר טוב?"
הוא התקרב אליה, "אפשר?" שאל.
"לא, אני אסדר את זה אחר כך," אמרה במהירות ונסוגה מעט לאחור.
הוא הנהן בראשו. "טוב, להת'," אמר והסתובב לצאת.
מיכל עמדה והסתכלה עליו כשעזב את הבית ונאנחה, היא רצתה שיגע בשיערה ויסדר אותו אבל זה היה יותר מידי בשבילה והיא לא רצתה בזה, היא חייבת להיאבק בזה, הוא לא רוצה בה בצורה כזו, וכל מגע שלו או חיוך קורע אותה מבפנים.
היא הסתובבה וראתה את אשלי מסתכלת עליה בצורה מוזרה.
"מה?" שאלה.
"את מחבבת אותו?"
מיכל הסתכלה על הדלת הסגורה ואמרה במהירות, "לא, מה פתאום! הוא..זה לא, הוא סתם, כאילו."
אשלי חייכה ואמרה, "פשוט תודי בזה, את מחבבת אותו," היא עשתה כמה צעדים לעבר מיכל והמשיכה, "אולי אפילו אוהבת אותו."
"אני לא אוהבת אותו," אמרה מיכל, מדגישה את המילים. "הוא פשוט נחמד אליי."
אשלי חייכה, "אולי יותר מנחמד, אולי הוא מחבב אותך גם ו—"
"אשלי, די! אל תתחילי עם זה גם את, הוא בברור לא אוהבת אותי בצורה כזאת,"אמרה מיכל בכעס.
"מיכל, אני אומרת לך הבחור מאוהב," אמרה אשלי בעקשנות.
"אם הוא מאוהב, הוא לא בדיוק מראה את זה, ואת יודעת מה, נמאס לי, נמאס לי לחשוב שאולי הוא יתאהב בי או משהו. אם את רוצה, את יכולה לצאת איתו."
אשלי הסתכלה על מיכל בהלם למשך כמה שניות ואמרה, "אני לא יכולה לצאת איתו."
מיכל הסתכלה על אשלי ולמרות שידעה שתתחרט על מה שתגיד, כבר לא היה לה איכפת, "אני חושבת שזה רעיון טוב, אתם תתאימו כמו כפפה ליד, אני חושבת שהוא ממש חמוד בשבילך."
"ואת זה אומרת הבחורה שדלוקה עליו."
מיכל חייכה והמשיכה, "לא, אני חושבת שתתאימו, אולי אני אשדך ביניכם."
"מיכל, אל תעשי את זה, אני לא רוצה… לפחות לא עכשיו." אמרה אשלי והוסיפה במהירות כשראתה את מבטה של מיכל. "לא שאני רוצה לצאת איתו.. אני פשוט הגעתי לאחרונה וחבר זה סיפור ארוך, אולי עוד איזה חודש חודשיים."
מיכל הנהנה בראשה ואמרה, "טוב, אם תרצי, רק תגידי לי."
במשך כמה שניות שררה שתיקה מביכה עד שצלצול הפעמון נשמע. מיכל פתחה את הדלת, בחוץ עמדה רבקי.
"הי," אמרה מיכל בחיוך ופתחה את הדלת.
"מה קורה?" שאלה רבקי בחיוך, פניה אורו כשראתה את אשלי. "אשלי, מה קורה אחות שלי?!"
מיכל גלגלה עיניים וסגרה את הדלת.