דקה אחת.
אני זוכרת את הלילה ההוא כאילו הכל התרחש אתמול. כאילו רק אתמול בלילה הייתי ילדה קטנה בת חמש, עדינה ומפוחדת.
אני זוכרת שהתכסיתי בשמיכה בליל החורף. פתיתי שלג כיסו את החלון יחד עם כפור. קראתי בשקיקה ספר מסוים, אני לא זוכרת איזה. משהו עם שקיעה.
אני זוכרת את אמא מציצה מבעד למשקוף הדלת, והדבר הראשון שראיתי היה התלתלים שלה. תלתלים כתומים, כמו החדר שלה. כמו המחברת שלה. כמו כמעט כל דבר שהיה ברשותה.
היא התקרבה אל המיטה שלי בצעדים שקטים וחייכה. "תפסיקי לקרוא, עלמא. כבר מאוחר."
פיהקתי מעט. גירדתי בראשי בזרועות עייפות. "רק עוד דקה, אמא. רק עוד דקה!"
אני זוכרת איך הבעת פניה המחויכת התחלפה. "דקה זה הרבה זמן, עלמא. הרבה זמן. את יכולה להיות חיה בדקה אחת ומתה בדקה שלאחריה. את יכולה להיות בבטן של אמא שלך בדקה אחת, ולצאת ממנה בדקה שלאחריה. את למשל, נולדת באחת-עשרה שלושים ושמונה בבוקר. לא באחת-עשרה שלושים ושבע. זה מה שמייחד אותך.
"עלמא שלי, תמיד עלייך לזכור את משמעות הזמן. דקה נראית לי כל-כך מעט זמן, אבל בדקה… בדקה חיים שלמים יכולים להתחיל, להתפתח, להתכווץ… וגם להיגדע."
דמעה זלגה על לחיה. אני זוכרת שהבטתי בה בבלבול, בעיניים גדולות וכחולות של ילדה בת חמש שלא יודעת מה קרה.
היא ליטפה את שיערי החלק והזהוב, הביטה אליי בעיניים ירוקות, נוצצות מדמעות, ובפנים אדומות.
"לילה טוב, מתוקה שלי."
תגובות (0)