המלאך האבוד| פרק 20– המלאך האבוד שלי.

לוסי בסדר. היא שרדה את זה.
בעצם ברור שהיא תשרוד את זה, היא תמיד שורדת. היא הבן אדם הכי חזק שפגשתי בחיי, הרבה יותר חזקה ממני מין הסתם.
ילדה בת שש עשרה בחלתה בלוקמיה בגיל שבע ואף פעם לא ראיתי אותה בוכה. אף פעם לא שמעתי אותה מתלוננת. וכמה הכאיבו לה? כמה הקרנות של כימותרפיה היא עברה שהרסו כול תא ותא בגוף שלה?
אבל לוסי תמיד הייתה שורדת, תמיד חייכה ואמרה שלא כואב לה, שהיא בסדר.
היא הייתה מרימה אותי יותר ממה שאני הייתי מרים אותה, כאילו אני הילדה הקטנה והשברירית בת השש עשרה ולא היא.
"עדין ישנה?", קולו של פול העיר אותי ממחשבותיי. עמדתי בכניסה לחדרה של לוסי, צופה בה בזמן שהיא ישנה.
"אמ,כן", מלמלתי. הרופא אמר שהטחול שלה התפוצץ והיא כמעט דיממה למוות, אבל הניתוח הצליח והם הוציאו לה את הטחול ועצרו את הדימום בזמן. ועכשיו לוסי ישנה בחדר ההתאוששות.
" היא נראת שלווה", פול העיר ואני הנהנתי, מסתכל עליה כמו מהופנט.
לפני שעה לוסי פקחה את עניה והוריה ומל נכנסו לחדר. הם סיפרו שהיא הייתה מעורפלת ובקושי בהכרה, ומל אמרה שהמילה היחידה שלוסי הצליחה לומר זה השם שלי. אך אני סירבתי להכנס לחדרה ולשבת איתה ובמקום זאת ישבתי כבר חמש שעות בחדר ההמתנה, מחכה שהיא שוב תירדם ואז אוכל לראות מה איתה.
" היא כמו מלאך קטן", לחשתי לפול בחזרה "מלאך קטן שלא מסוגל לצאת מבית החולים הארור הזה".
"אתה דפוק".
"תודה אחי".
פול נאנח והניח את ידו על כתפי, "אתה מענה את עצמך וגם אותה". הוא חיכה לתשובה שלא באה ואז המשיך, "למה אתה פשוט לא אומר לה?".
"אין לי מה להגיד לה פול", נעצתי בו מבט, לא מבין מה הוא רוצה ממני.
מזווית העין ראיתי את הסריג הסגול של מל, היא התקרבה אלינו בצעדים קטנים והושיטה לנו שתי כוסות קפה. "חשבתי שתזדקקו לזה", היא לחשה.
פול לקח מידה את הקפה ולחש לה 'תודה' אך אני התעלמתי ומל נאנחה ולגמה בעצמה מהקפה.
עמדנו כמה דקות בשקט עד שמל פתחה את פיה: "היא חיפשה אותך היום דניאל. מכול האנשים בעולם היא ביקשה לראות אותך".
"באסה לה" השבתי לה בארסיות, מרגיש את הדם שלי מתחיל לרתוח בורידים שלי.
"הייתי צריכה לספר לך על אדין", מל המשיכה בשלה.
"ואני הולך הביתה", העפתי מבט אחרון בלוסי ואז הדפתי את מל הצידה ופניתי לכיוון המעליות, מנסה לצאת מהמקום הזה כמה שיותר מהר.
אחרי שעה וחצי בזמן ששכבתי על המיטה הגדולה שלי וניסיתי להרגע מכול היום ההזוי הזה, פול התפרץ לחדר שלי בלי כול התרעה מוקדמת.
"שלום גם לך פול", אמרתי בחיוך משועשע אך פול נראה נסער.
"פעם אחת בחיים אני רוצה להבין מה עובר עלייך דניאל, פעם אחת", הוא התיישב על המיטה שלי בחבטה וחטף מידי את שלט הטלווזיה, מכבה אותה בגסות.
"היי!", ניסיתי לקחת את השלט בחזרה מידיו, "מה נכנס בך?".
"אני רוצה שתסביר לי למה אתה מתרחק ממנה".
נאנחתי, אלוהים הוא יכול להיות חופר! "ממי פול?! ממל? כבר שכחת את כול מה שהיא עשתה לי ולאד-"
"לא דן! לא ממל! למה אתה מרחיק את לוסי מימך?"
"כי היא שותפה לזה!", צעקתי. מה לא מובן לאידיוט הזה?
"שותפה לזה?", פול זינק מהמיטה והתחיל להתהלך בחדר שלי, "אתה יודע מה אני חושב דניאל? שאתה מנסה למצוא תירוץ כדי להתרחק ממנה!".
חבטתי בראשי עם כרית, מה לעזעזל הוא שתה בבית החולים? אולי מל שמה לו משהו בקפה?
"פול…"
"אתה כל כך מפחד להיפגע שוב אז אתה אוטם את עצמך ומנסה להראות לעולם כמה אתה קר. אתה מנסה להראות ללוסי שהיא כלום בשבילך! אתה משפיל אותה וגורם לה להשבר כול יום מחדש בשביל מה? כדי שהיא תשנא אותך?", עכשיו פול ממש צעק ואני בהיתי בו, בהלם מוחלט.
"יום אחד..יום אחד דן היא באמת תלך מימך. יום אחד היא תוותר עלייך ואז אתה תאכל את עצמך ותצטער על כול רגע".
"פול תרגע, אתה מגזים! לא באמת אכפת לי אם היא תלך או…אני לא יודע מה. היא באמת כלום בשבילי!". רק רציתי שהוא יעוף לי מהחדר וייתן לי לנוח, מחר יש לי עוד אימון בשלג הנוראי הזה ואני לא מוכן לזה.
" לא אכפת לך? אז למה רצת היום לבית החולים כמו משוגע? כי אתה מת מפחד שיום אחד תתעורר לעולם בלי לוסי! אתה מדחיק את כול הרגשות שיש לך אליה ומעביר את הכול לשנאה כלפי מל! אתה יודע מה דניאל?".
עכשיו כבר זינקתי על רגלי ונעמדתי מולו, "תעוף לי מהחדר", חרקתי שיניים.
"אתה יודע מה?", פול המשיך לצעוק, "אתה אף פעם לא אהבת את מל!".
"תעוף לי מהחדר כבר!", צעקתי ודחפתי את פול החוצה, הוא השתחחר ממני ושניה לפני שטרקתי לו את הדלת בפנים הוא הספיק לצעוק: "יום אחד היא כבר לא תיהיה פה ואז לא יהיה מי שיציל אותך מעצמך, אידיוט".

אחרי שפול הועיל בטובו לעוף מהחדר שלי נכנסתי להתקלח, נותן למים החמים לשטוף מעלי את כול היום הזה. אבל ככל שהגוף שלי נרגע ונרפע הנפש שלי לא ידעה מנוח. סערתי מבפנים, הכול היה מבולגן בראשי. הדבר היחיד שרציתי היה לברוח, לעזוב הכול מאחור ולברוח למקום שקט שבו אף אחד לא מכיר אותי, למקום שקט שבו אף אחד לא ישפוט אותי.
רציתי לעזוב את הכדורגל באותן דקות, לפרוש מהקבוצה הדפוקה הזאת שרק הורגת אותי באימונים ומשפילה אותי, לברוח מיאן שהדבר היחיד שהוא עושה זה להוריד לי את הביטחון. לברוח מאדין… שכבר לא יכולתי להסתכל לו בעניים. לברוח מכול הלחץ שיושב על כתפי ולא מרפה…"אם תכשל במשחק הבא תעוף מהקבוצה", המשפט הזה חוזר על עצמו שוב ושוב ולא נותן לי מנוחה. אז תעיפו אותי כבר! תעיפו אותי קיבינימט מהקבוצה הזאת!
ולאן אלך? מה כבר נשאר לי חוץ מהכדורגל? את הלימודים עזבתי ברגע שהתקבלתי לקבוצה. לא סיימתי את לימודיי בתיכון, אין לי אפילו תעודת בגרות! אם יעיפו אותי מהקבוצה העתיד שלי שחור ומלא בכלום…לא ייצא ממני כלום!
ומל…ולוסי…הכול התערבב לי בראש לבאלגן אחד גדול שאיים להכניע אותי.
יצאתי מהמקלחת וידעתי שאני לא יכול יותר, אני לא יכול להיות במקום הזה יותר. זרקתי על עצמי טרנינג שחור וישן, לבשתי מעיל וכובע גרב, לקחתי את המפתחות של המכונית שלי ויצאתי מהחדר, מודע לעובדה שהשעה הייתה עשר וחצי בערב ואין לי באמת לאן ללכת.
הבית היה דומם כשסגרתי מאחורי את דלת הכניסה והלכתי בשביל הגישה לעבר המכונית שלי. ראיתי את המכונית השחורה של אנדרו חונה בחניה שלה, או איזה יופי הבן זונה חזר הביתה! אני מופתע שהוא עדין לא עלה לחדר שלי כדי להזכיר לי שהוא היה השחקן הכי טוב בעולם בזמנו ושבטח אף פעם לא אהיה כמוהו.
נסעתי ברחובות הריקים של ליברפול בלי כיוון ברור. לרגע חשבתי לבקר את אמא שלי – או יותר נכון את הקבר שלה- אבל וויתרתי על הרעיון בגלל שהשלג עדין המשיך לרדת.
בזמן האחרון לא מצאתי שלווה, הייתי נסער תשעים אחוז מהיום ובקושי הייתי ישן בלילות מרוב לחץ. העובדה שאין לי כלום בחיים חוץ מהכדורגל הרגה אותי לאט לאט. לא הצלחתי להתמודד עם כול הלחץ וכול יום הייתי על סף נקודת השבירה.
אני לא בן אדם כזה שיראה כשקשה לו, אני לא מראה חולשה, אני לא מראה כשכואב לי….בשביל מה? כדי שאנשים ירחמו עליי? שילטפו את ראשי ויגידו כמה מסכן אני?
מאז שאמא שלי נפטרה אני סופג הכול, חסין מפני הכול; או זה לפחות מה שאנשים רואים. בפנים אני רק בן אדם שבור…
בחור בן תשע עשרה שרק רוצה שלמישהו בעולם יהיה אכפת ממנו, שאנשים לא ינעצו לי סכין בגב כמו שעשו כול חייהם.
אף פעם לא הודתי בזה אבל לפעמים פשוט רציתי ללכת לחדר של אנדרו, לקרוא לו 'אבא', לספר לו מה אני מרגיש ולהגיד לו שלמרות שאני מכחיש את זה -אני עדין אוהב אותו, בכול ליבי. אך אני יודע שהוא לא, הוא כבר מזמן לא אוהב אותי ואולי הוא אף פעם גם לא אהב…אנדרו לא מסוגל אפילו להסתכל עלי בלי שהשנאה תשקיף מתוך עניו.
בלי לשים לב מצאתי את עצמי בבית החולים של ליברפול. דמעות ירדו מעניי וידעתי שבאותו לילה נכנעתי לעצמי. רק הלילה, רק הלילה אני צריך למצוא מקום מפלט. רק הלילה אני צריך שמישהו ייקח ממני את כול הכאב הזה, אני צריך שהיא תיקח ממני את כול הכאב הזה, כי היא היחידה שהצליחה אי פעם.
"בחור צעיר! שעות הביקור הסתיימו לפני שעתיים", אחת האחיות ניגשה אליי ברגע שנכנסתי לתוך בית החולים.
"אמ", מחיתי את עניי ונשמתי עמוק. איך אני יכול להיכנס עכשיו?
"אני מחפש אחות בעצם… רוקסן סנדרוז במשמרת במיקרה?" שאלתי את האחות העגלגלה שעמדה מולי, עניה החומות הכווצו.
"רוקסן? כן אני אלך לקרוא לה. תחכה כאן בבקשה בחור צעיר", היא שלחה לעברי עוד מעט חשדני והלכה לדרכה.
רוקסן סנדרוס הייתה האחות האחראית על לוסי כשהאחרונה הייתה מאושפזת במחלקה האנקולוגית. רוקסן הכירה אותי והייתה זו שהשיגה לי אישור מיוחד לשהות בחדרה של לוסי מעבר לשעות המותרות. היא הייתה התקווה היחידה שלי באותו לילה.
האחות השמנמנה חזרה בליווי רוקסן אחרי חמש דקות, חמש דקות בהן הרגשתי שאני הולך להתפרק לגמרי.
"היי דניאל!", רוקסן התקרבה אלי וחיבקה אותי.
ובמשך רבע השעה הבאה הסברתי לרוקסן מה קרה, סיפרתי לה על תאונת הרכבות ועל הטחול שהתפוצץ ללוסי, ובקשתי ממנה להיכנס לחדר של לוסי.
"רק לכמה דקות רוקסן", ידעתי שאם רוקסן לא תסכים הכאב ישלט על כולי.
" רק לכמה דקות דניאל", רוקסן חייכה ולאחר מכן דיברה עם האחות השמנמנה והמרירה שנאלצה להסכים ולא להתווכח עם רוקסן.
עליתי לחדר שבו אישפזו את לוסי לימים הקרובים ובליבי שמחתי שכאן אסור למבקרים להשאר אחרי השעה תשע. זה אומר שמל בטוח לא כאן, ואני אוכל סוף סוף להיות לבד עם לוסי.
נראה כאילו שום דבר לא השתנה מהפעם האחרונה שהייתי כאן בצהריים, לוסי עדין ישנה, נראת כמו מלאך קטן ושלו. נעצרתי לכמה דקות בכניסה לחדרה וחייכתי, החומות נשברו, לא הצלחתי להרחיק את עצמי מהילדה הזאת יותר.
סגרתי מאחורי את הדלת, יודע שלא משנה כמה שעות יעברו רוקסן לא תעלה לכאן ותגרש אותי; היא הייתה רגילה לעובדה שהייתי ישן עם לוסי יותר מידי לילות בהם הייתי אמור להיות בבית.
גררתי כיסא והתיישבתי ליד מיטתה, לקחתי את ידה הקטנה בידיי והתבוננתי בה. הינה היא, הבחורה שמצליחה לשאוב ממני כול טיפת עצב, כול טיפת עצבים. הבחורה הזאת עוטפת אותי בכול כך הרבה שלווה…
אבל אסור לי. ואסור לנו. היא אחותה של מל, והיא כבר לא בשבילי. מגיעה לה הרבה יותר טוב ממני, מישהו נורמלי שיאהב אותה ולא יתייחס אליה כמו שאני התיחסתי בשבועות האחרונים.
חיוך קטן עלה על שפתיי כשניזכרתי כמה פעמים ישבתי ככה ליד לוסי וניסיתי לתת לה תקווה שיום אחד היא תנצח את הסרטן ותצא מבית החולים הזה. והינה היא ניצחה והסרטן נסוג- אך היא עדין לא מצליחה להשתחרר מהמקום הזה.
"לו", לחשתי לה, כאילו שהיא באמת שומעת אותי. "אני כל כך מצטער".
לוסי נשארה ללא תזוזה, שקועה בשינה של משככי הכאבים.
" את הדבר הכי חשוב לי בעולם, את יודעת? את המלאך האבוד שלי ", המשכתי לדבר לעצמי, מרגיש שהלב שלי מדמם למוות.