אהבה זו לא אגדה פרק 41 :)

תודה רבה על כל התגובות המקסימות מהפרק הקודם! גרמתן לי לחייך כמו משוגעת, נשבעת :)
אני מפרסמת קצת מוקדם מהרגיל כי כבר היה לי פרק מוכן, אז למה לא לשמח אותכן? וגם התחיל החופש סוף סוף! שבועיים לישון, זה גן עדן.
טוב, מספיק חפרתי לכן, תיהנו מהפרק :)

עמדתי מול הדלת, משחקת עם המעטפה הלבנה בין אצבעותיי. לדפוק? לא לדפוק? פשוט לברוח ולשכוח מכל העניין?
כל כך רציתי לקרוע את המכתב שבידי לחתיכות קטנות ולפזר את זה באוויר כמו קונפט. לאלכס לא מגיעה לקבל את המכתב הזה, זה הכל באשמתו. אבל עדיין מצאתי את עצמי נושמת עמוק, סופרת עד 3, ודופקת על דלת ביתו של אלכס.
אחרי כמה שניות שמעתי את נקישת המנעול נפתח, וקרן עמדה מולי.
"אנבל? מה את עושה כאן?" היא שאלה עם עניים פעורות. חשבתי שהיא תצעק עליי, תכעס ששברתי לבן שלה את הלב, אבל היא לא עשתה את זה בכלל. היא ישר לקחה את ידי ומשכה אותי פנימה.
"את רוצה לשתות משהו? את רעבה?" היא שאלה.
"לא, אני בסדר גמור, תודה." חייכתי חיוך קטן. "אלכס כאן?"
"הוא בעבודה." היא ענתה ופנתה למטבח, ואני עוקבת אחריה.
"מתי הוא יסיים?" שאלתי כמעט מיד.
"בסביבות שמונה בערב, למה?" היא שאלה בזמן שמזגה כוס מים.
נאנחתי והתיישבתי על אחד הכיסאות במטבח. "רציתי לדבר איתו לפני שאני עוזבת."
קרן הניחה את הכוס לפניי והתיישבה מולי. "מתי את עוזבת?"
"עוד חמש שעות." עניתי.
קרן קפצה שפתיים. "תקשיבי, חומד… אני חייבת לומר לך משהו."
"את רוצה לצעוק עליי ששברתי לבן שלך את הלב? אני כבר יודעת." עניתי ולקחתי מכוס המים שהיא מזגה לי, למרות שלא ביקשתי.
"מה?" היא שאלה עם גבות מכווצות. "לא, בכלל לא."
הרמתי גבה. "אז מה?"
"דיברתי איתו אחרי ש… נפרדתם," היא התחילה. "והוא היה שבור לב."
השתדלתי לא להביט לקרן בעניים, אז הבטי מטה לכוס המים ששתיתי ממנה.
"הוא סיפר לי כמה הוא מתחרט, וכמה הוא רוצה להחזיר את הגלגל לאחור ולא לעשות את זה." היא חייכה לעצמה. "מאז שנכנסת לחיים שלו, הוא היה יותר מאושר ממה שהוא היה אי פעם. את היחידה שהשפיעה עליו בצורה כזאת, אף בחורה לא עשתה לו מה שעשית לו."
הרמתי את מבטי אליה.
"אן, הבחור מאוהב בך עד הגג. לא עובר יום שהוא לא מזכיר אותך, ואומר עד כמה הוא מאושר שאת נמצאת איתו." היא אחזה בידי חופשיה שנחה על השולחן. "בבקשה, אל תוותרי עליו."
"הוא זה שוויתר עליי." עניתי, מנסה להחניק את הדמעות שהתחילו לצוץ בעניי.
"כל השבוע הוא היה נעול בחדר שלו מהדיכאון." קרן ענתה. "הוא לא הסכים לאכול, לשתות, הוא פשוט שכב במיטה ובהה בתקרה. חוץ מלהעביר ארגזים לדירה החדשה שלו, הוא לא יצא מהבית."
דמעה אחת הצליחה לחמוק מעניי ולצנוח על לחיי.
"אלכס אוהב אותך, אנבל. הוא לא יוותר עלייך בקלות כזאת." קרן הבטיחה לי בחיוך.
משכתי באפי שדמעות חדשות ירדו מעניי. "גם אני אוהבת אותו, קרן."
קרן חייכה, ובלי התראה קמה מהכיסא, עקפה את השולחן, ונתנה לי חיבוק גדול. הייתי צריכה את החיבוק הזה עכשיו יותר מכל.
חיבקתי אותה חזרה, נותנת לדמעות לזלוג, והתייפחויות קטנות לברוח משפתיי. "קרן, את לא מבינה כמה אני רוצה להיות איתו עכשיו."
"ואת לא מבינה כמה הוא רוצה להיות איתך עכשיו." קרן לחשה לי חזרה.
התנתקתי מהחיבוק שלה וניגבתי את דמעותיי בגב כף ידי. "תעשי לי טובה, תתני לו את זה, אוקי?" ביקשתי מקרן והושטתי לה את המעטפה.
"ברור." קרן חייכה ולקחה את המעטפה.
קמתי מהכיסא והתקדמתי חזרה לדלת הכניסה.
קרן פתחה לי את הדלת, ונתנה לי חיבוק אחד אחרון. "תשמרי על עצמך שם, אוקי?"
"אל תדאגי," הבטחתי לה.
צפירה נשמעה, ואחריה קולו של אבי צועק לי להיכנס כבר לאוטו.
"ביי, קרן. אני אתגעגע אלייך."
"אני יותר." היא חייכה.
כשצעדתי חזרה אל המכונית שבה חיכתה לי משפחתי, הצטערתי בכל ליבי שלא יכולתי לפגוש את אלכס פעם אחת אחרונה.

"אן!" כמה אנשים צעקו ביחד, ולא הבנתי מה קורה עד שכמה אנשים מחצו אותי בחיבוק.
"אוויר." אמרתי חנוקה.
"אה, סליחה." שמעתי את סאם מתנצל בשם כולם.
כשהגענו לשדה התעופה, ידעתי שהחברים שלי יחכו לי שם. ההורים שלי לקחו את התיקים ואמרו שבינתיים יקחו את הכרטיסים ויעמיסו את התיקים על המטוס, ואני יכולה לקחת חצי שעה לומר לכולם להתראות.
כולם היו שם: אמה, מור, סאם, ירון. רק מישהו אחד היה חסר לי, אלכס. אבל על מי אני צוחקת? ידעתי גם ככה שהוא לא יבוא, לא שאכפת לו. נכון?
"אני לא מאמינה שאת עוזבת!" אמה קראה וחיבקה אותי מהצד.
"אני לא מאמין שהברבי שלי טסה עוד שעה!" סאם קרא ושירבב את שפתו התחתונה בעצב.
"ממתי אני הברבי שלך?" שאלתי ושילבתי יידים.
"מאז שאני החלטי ככה." הוא ענה ושילב את ידו כמוני.
"אני לא מאמינה שהחברה הכי טובה שלי עוזבת אותי עכשיו…" מור התפרצה לשיחה, אבל לא היה שמץ של ציניות או שמחה בקולה. קולה נשבר, ודמעות החלו לצוץ בענייה.
"היי, מור." סאם עטף אותה בזרועותיו וחיבק אותה אליו. "ששש… הכל היה בסדר." הוא הרגיע אותה וליטף את שיערה.
אמה שעמדה לידי ניגבה דמעות שהחלו לצוץ בענייה. היא משכה באפה וניסתה להסתיר את הבכי שלה בחיוך.
"היי, זה בסדר לבכות." אמרתי לה והוזזתי את שיערה לכתף אחת.
"אני… אני פשוט לא רוצה שתעזבי." וכאן היא כבר לא יכלה להחזיק את זה בפנים יותר. היא פרצה בבכי ונשענה על כתפי.
חיבקתי את אמה אליי, ויכולתי להרגיש דמעות נצברות שוב בעניי. מה אני יעשה שם בלי שתיהן? הם החברות הכי טובות שלי, לא עובר יום בלי שאני מדברת איתם לפחות פעם אחת, מתייעצת איתם על הבעיות שלי, עוזרת להם שקשה להן… הן כמו האחיות שאף פעם לא היו לי, הן היו חברות שלי מאז שאני קטנה.
בזמן שחיבקתי את אמה ולטיפתי את ראשה, מבטי נדד לירון, שעמד שם לבד ולא אמר מילה. הוא נראה די נבוך, ודי הרגשתי רע בשבילו. אף אחד לא התייחס אליו עד עכשיו.
"אמה, מור, אולי כדי שתלכו לשירותים להתרענן קצת?" הצעתי.
שניהם הרימו את ראשיהם. עיניהם היו אדומות מבכי, ושבילי דמעות נוצצים היו על לחייהן.
"אני לא יברח, מבטיחה." צחקתי.
"כן, אולי כדי באמת." סאם הסכים איתי. הוא הוביל את מור איתו, ואחרי כמה שניות אמה עקבה אחריהם.
ירון עדין עמד באותו המקום, מסתכל על הרצפה ולא אומר מילה.
"היי." שברתי את השתיקה.
הוא הרים את מבטו מהרצפה אליי. "היי."
"אז, איך אתה מרגיש?" שאלתי.
"בסדר." הוא ענה בקול שקט והחזיר את מבטו לרצפה.
הרגשתי אשמה שראיתי אותו ככה. מהבחור המוחצן והכיפי שהכרתי פעם, הוא נהפך להיות סגור ומופנם. בקושי ראיתי אותו עם החברים שלו בהפסקות, במסיבות שהלכתי אליהן (והיו מעט, האמת) הוא תמיד התבודד והתשכר עד שהוא נשפך על הרצפה. כל העניין הזה של לצאת מהארון שבר אותו.
"אני מצטערת." פלטי.
"מה?" הוא שאל מבולבל.
"מאז שדיברתי איתך ביום הולדת שלי… לא יודעת, אתה פשוט לא חזרת להיות עצמך, ואני מרגישה חלקה באשמה." הסברתי ושיחקתי עם אצבעותיי בהיסח דעת.
"זה לא באשמתך, אן." הוא הבטיח לי.
כשהרמתי את מבטי, ראיתי חיוך קטן בזווית שפתיו.
"זה מי שאני, ואני לא כל כך יכול לעשות משהו נגד זה." הוא משך בכתפיו. "אם ככה הלב שלי מרגיש, אני יעקוב אחריו."
"זה מה שאתה עושה? פשוט עוקב אחרי הלב?"
"אולי אני נשמע קצת כמו מרקו, אבל כן." הוא גיחך, ואני איתו. " הלב הוליך אותי נכון עד עכשיו, ואני שלם עם כל מה שהוא יוליך אותי בו בעתיד."
"לעקוב אחרי הלב, אה?" אמרתי יותר לעצמי מאשר לו. אני עקבתי אחרי הלב שלי עד עכשיו, לא? או שזה היה בעצם המוח שגרם לי לחשוב ככה. במקום להישאר על שלי, נתתי למוח להשתלט על ההחלטות שלי. אולי הייתי צריכה לפעול אחרי הלב אחרי הכל?
"…אן? אן?" קולו של ירון הוציא אותי ממחשבותיי.
"כן?" עניתי, סוף סוף נזכרת שיש מציאות שהתנתקתי ממנה בטעות.
"נעלמת לרגע." הוא חייך. "האמת, שרציתי לספר לך משהו."
"ברור, אתה יכול לספר לי כל דבר."
הוא הצביע אחורה עם אגודלו, ואני הבטי באותו הכיוון. עמד שם בחור צעיר שנראה בגילנו פחות או יותר, עם שיער חום טיפה ארוך. הוא לבש חולצה של להקה מסוימת, ומכנסיי ג'ינס צמודים. הוא נראה די פרוע לטעמי, בסגנון פאנק שאני אישית לא מתחברת אליו. הוא עמד ודיבר עם בטלפון שלו, וגם מנופף בידו תוך כדי דיבור.
"זה ליבי," ירון התחיל להסביר. "לקחתי את הקפה שלו בטעות, זה היה די מטומטם האמת." הוא צחקק וגירד את עורפו. "אבל התחלנו לדבר, וקבענו להיפגש מחר." ירון הסתובב לעברו ותפס את עיניו של הבחור. ליבי נופף לו לשלום בחיוך, וירון החזיר חיוך בתמורה. "יש לי הרגשה טובה לגביו."
"אני שמחה בשבילך ירון, באמת." שמתי יד על כתפו.
"גם אני." הוא ענה והביט בי חזרה. "אני מקווה שהיה לך טוב שם, את תהי כל כך חסרה לנו." ואז בלי התראה מוקדמת, הוא עטף אותי בזרועותיו וחיבק אותי.
החזרתי לו חיבוק חזרה. "אתם גם תהיו חסרים לי."

"יש לך הכל?" ליאורה שאלה.
"כן." עניתי והרמתי את התיק הקטן שלי מעל לכתפי.
"ואתם?" היא שאלה את התאומים.
"כן, אמא." הם ענו ביחד ושמו את התיקים התואמים על כתפם.
"אני בכלל לא רוצה ללכת." תום אמר בעצב והביט באחיו.
"גם אני." יוני הסכים.
"היי, היה לנו כיף שם, את תראו." אבא הבטיח לבנים, ואז העביר את מבטו אלי. "לכולנו."
גלגלתי את עניי ופניתי חזרה לחברים שלי. "טוב, אז הגיע הזמן."
הם כולם עמדו שם ושתקו. הבטנו אחד בשני, לא יודעים מי יתחיל לדבר קודם.
"אן, אנחנו כבר צריכים ללכת." שמעתי את קולו של אבי אומר מאחוריי.
סובבתי לעברו את הראש ואמרתי: "תתקדמו, אני כבר יצטרף."
הם התחילו להתקדם אל עבר הבדיקות הביטחוניות, ואני הסתובבתי חזרה לחבריי.
"אל תשכחי אותנו, אוקי?" מור היא זאת שדיברה ראשונה.
"אני בחיים לא ישכח אותכם." הבטחתי לה וחיבקתי אותה קרוב אליי.
אחריה אמה הצטרפה לחיבוק, ואז סאם. רק ירון עמד שם לבד. הבטי בו למשך זמן מה, מבט נוקב שגרם לו כבר להרגיש לו בנוח. בסוף הוא נכנע והצטרף לחיבוק. איך החיים שלי יראו בלעדיהם?
"אני יתגעגע אליכם." אמרתי בקול חנוק, ובלי לשים לב כבר בכיתי.
"גם אנחנו אלייך." אמה ומור אמרו ביחד.
כולנו התנתקנו מהחיבוק. אני והבנות דמענו, וסאם וירון התאמצו לא להראות את העצב ולהישאר חזקים למעננו.
"תשמרי על עצמך שם, אוקי?" סאם גרם לי להבטיח.
הנהנתי. "מבטיחה."
בסוף סאם נכנע לרגשותיו, ונתן לדמעה אחת לחמוק מעניו. "אני לא רוצה שתעזבי, מה אני יעשה בלי החברה הכי טובה שלי?" קולו היה חנוק, ועוד דמעות זלגו מעניו.
"אני גם לא רוצה לעזוב." אמרתי לו.
"אן, בבקשה אל תעשי את זה." קולו של ירון נשמע מאחורי כולם. כולנו הסתובבנו להביט בו. "תישארי איתנו."
"אני…" רציתי לומר שהם צודקים, ואני צריכה להישאר, אבל צעקות משפחתי נשמעו מאחוריי, דוחקות בי לבוא איתם.
"תשמרי על קשר, אוקי?" אמה ביקשה, מושכת באפה כל כמה שניות.
"אל תדאגו, לא יעבור יום בלי שאני יחפור לכם." צחקתי עם דמעות בעניי.
"אנבל!" קולה של ליאורה קרא מרחוק.
"ביי." אמרתי לכולם, וחיבקתי אותם אחד אחד חיבוק אחד אחרון.
"ביי, אן!" הם קראו אחריי שהתקדמתי אל עבר משפחתי.

"טיסה מספר 33A לקליפורניה תצא מטרמינל 4. כל הנוסעים מתבקשים להכין דרכונים וכרטסי טיסה. תודה." קול הדיילת הודיעה ברמקול.
"אתם באים?" אבא שאל.
"כן." הבנים נאנחו בהרמוניה וקמו מכיסאות ההמתנה.
"קדימה אנבל, תעזרי לי עם התיקים." אבא סימן לי לבוא ולהרים את התיקים לטיסה.
קמתי מכיסא ההמתנה שלי גם אני וצעדתי אל עבר התיקים בצעדים כושלים.
בדיוק שהתכוונתי להעמיס את אחד התיקים על גבי, כמה צעקות תפסו את צומת לבי. הנחתי את התיק חזרה על הרצפה והרמתי את מבטי.
"… אתה לא יכול ללכת לשם!" מישהו צעק.
"תעזוב אותי!" צעקה ענתה בחזרה. "אני חייב לומר לה להתראות!"
"מה זה?" גברת זקנה שהייתה לידי שאלה את בעלה.
"בטח עוד איזה פרזיט שרודף אחרי חברה שלו." בעלה ענה לה.
"בחור, אסור לך ללכת לשם!" אותו הקול צעק.
ראיתי כמה מאבטחים מנסים להחזיק מישהו במקום, מישהו שנראה די מוכר.
"אן? אן! בואי כבר!" אבא דחק בי.
הבחור השתחרר מאחיזת המאבטחים ורץ אל עבר הטרמינל, הטרמינל שלי. "אן!" הוא צעק.
עניי נפערו ולבי נעצר במקום.
"אלכס?"