המלאך האבוד| פרק 19 -החלטות.

החלטות.
החיים שלנו מורכבים מהחלטות וכול החלטה מביא תוצאות אחרות, אולי בגלל זה כול כך קשה לנו להחליט לפעמיים, כי אנחנו מפחדים מאיך שהתוצאות יראו.
אנחנו עושים החלטות כמעט בכול רגע נתון בחיינו; מה לאכול, מה לשתות, מה ללבוש, מה להגיד, מה ללמוד, במה לעסוק, עם מי להתחבר…והרשימה לא נגמרת.
לרוב אנחנו שלמים עם ההחלטות שלנו, לפעמיים מתחרטים מאוחר יותר ולעיתים נדירות קורה לנו משהו קיצוני בחיים שגורם לנו להבין שטעינו.
זה בדיוק מה שקרה לי.
החלטתי שלתפוס מרחק ממל ומלוסי יהיה הדבר הכי חכם עבורי, הייתי שלם ובטוח בהחלטה שלי עד שמשהו קצוני זיעזע את העולם שלי.
לוסי על סף מוות, ולא בגלל המסרטן.

***
" בוקר טוב לילד הפלא!", שמעתי את פול שואג לתוך אוזני. אני חושב שאם היה לידי אקדח באותו רגע פול כבר היה שוכב דומם על הריצפה.
פלטתי זעקת יאוש ותחבתי את ראשי מתחת לכרית. אבל כנראה שפול היה במצב רוח קרבי כי הוא הסיט את התריסים ונתן לאור השמש לחדור לתוך חדרי.
"ממתי יש שמש בעיר הארורה הזאת?", גנחתי.
"יום היסטורי", פול אמר שניה לפני שהתרסק עלי, גורם לי לצעוק ולנסות להדוף אותו ממני.
"מה נכנס בך?", זעמתי וקמתי מהמיטה מרגיש את הקור חודר לעצמותיי, מבט חטוף בשעון הראה לי שהשעה שש בבוקר.
"לא, לא, לא! זה לא קרה עכשיו!", משכתי ברגלו של פול והפלתי אותו על הריצפה.
"שש בבוקר פול!!! כדאי מאוד שמישהו מת ושזו הסיבה שבגללה הערת אותי אחרת אני הורג אותך-"
"יורד שלג דניאל!", הלסת שלי נשמטה ברגע שהמילים יצאו מפיו, חשבתי שמשהו בטוח נפל לו על הראש בזמן שישן.
" מה אכפת לי משלג?!", את המילה האחרונה צעקתי. הוא לא נורמלי? העיר אותי בשש בבוקר בגלל שלג?! בגלל שלג מסריח?! במקום השכוח אל הזה ירד שלג עד אמצע מרץ והוא מעיר אותי כי ירד שלג?!
" יש לי אימון בעשר בבוקר ובמקום לתת לי לישון אתה מעיר אותי בגלל שלג?", נפלתי על המיטה באנחה, לפעמיים הייתי בטוח שפול מאבד את שפיותו.
" בטח שכן! אנחנו אוהבים את השלג! נו, קדימה תקום", פול נראה נינוח ומאושר זה שגרם לי לכעוס עוד יותר.
"לקום?", מלמלתי בזעף, "עוד מעט תגיד לי שנכין ארוחת בוקר ביחד ונשתה תה מול האח כשבחוץ יורד שלג".
"ברור שלא! אנחנו הולכים לבנות איש שלג", פול זינק לעבר הארון שלי, שלף מתוכו טרנינג חם, צעיף, ומעיל והשליך הכול עליי.
"ואז נעשה את הדבר שאני הכי אוהב!", הוא המשיך בהתלהבות של ילד בן ארבע.
"תפתיעי אותי…" אמרתי והתחלתי להתלבש, משלים עם העובדה שיש לי חבר לא בריא בנפשו.
"אחר כך נעשה מלאכים משלג!" פול צהל.
שמישהו ירה בי. עכשיו.

בתשע בבוקר חניתי את הרכב שלי בחנייה של האצטדיון. הייתי גמור מעייפות והיה לי קר בטירוף, לא ידעתי איך אני הולך לשרוד אימון בשלג הזה.
השלג נערם בכמויות בלילה ופול עינה אותי במשך שעתיים בחצר, בנינו שתי אנשי שלג, ארבעה מלאכים והוא לא נרגע עד שכדור שלג שהוא זרק עליי פגע לי ישר באף וגרם לי להתנדנד קלות.
לפול היה קטע מוזר כזה עם שלג, זה הדבר שהוא הכי אהב בעולם והשלג הראשון בשנה תמיד גרם לו לאבד עשתונות ולהפוך לסופר חופר.
בזמן שהלכתי לעבר הכניסה לאצטדיון ראיתי את אדין רץ מתחנה האוטובוס לעבר הכניסה, הוא חלף על פני רועד מקור אך לא אמר לי מילה. בחדר המתלחות יאן כבר העביר הרצאה 'איך משחקים בזמן מזג אוויר סוער' בזמן שהתיישבתי וניסיתי להתחמם.
יאן זעם עלי יום אחרי המשחק העלוב שלי בקבוצה הבוגרת. הוא אמר שמבחינתו, ומבחינת כול הסגל הגבוה אני שרוף ואיגנסיו לעולם לא יתן לי להשתתף בעוד משחק, טוב לא בשנה הקרובה לפחות.
אני ניסיתי להסתיר את רמת ההאכזבה שהרגשתי ורק הנהנתי בראשי בזמן שיאן צעק והשפריץ רוק על פניי.
ידעתי שאכזבתי את כולם ובעיקר את עצמי וידעתי שאיגסניו בחיים לא ירצה לראות אותי על כר הדשא שוב. אך במפתיע, שלושה ימים אחרי זה יאן הודיע לי שאני שוב עולה לשחק עם הבוגרים ערב לפני הכריסמס ושהפעם כדאי לי מאוד לא לעשות צחוק מעצמי.
לא הבנתי מה קרה לאיגנסיו ולמה הוא שוב רוצה שאעלה לשחק, אולי העובדה שאבא שלי זה אנדרו סקוט באמת משפיעה כל כך ואולי זה רובין שמטפטף להם עליי.
"אתה צריך הזמנה מיוחדת סקוט?!", הפרצוף האדום של יאן היה מילימטרים ספורים מפניי והוא שאג, גורם לי לעוות את פניי, "לא אדוני", מלמלתי ומהרתי לקום ולהצטרף לשאר הצוות שרעד על כר הדשא.
אחרי שלוש שעות בהן הרגשתי את האף והרגליים שלי נושרים יאן סוף סוף שרק שלוש פעמים -סימן לכך שהאימון הנאצי הזה נגמר.
כול חברי הקבוצה רצו למלתחות כאילו חייהם תלויים בכך, כולנו היינו רטובים משלוש שעות בהן השלג לא הפסיק לרדת עלינו.
" זאת קבוצת פאר! מה הבעיה לסגור את הגג של האצטדיון הזה?", שמעתי את אנטוניו, נער שעשה את אותה הדרך כמוני, מתלונן.
"אני לא אחשב שהגאג הוא נסגרת בכלל", שמעתי את אדין משמאלי והבטתי בו, מבטנו נפגשו לכמה שניות ואז הוא השפיל את ראשו ונכנס למקלחות.
הפלאפון שלי צפצף בלי סוף, ראיתי עשר הודעות מפול ונאנחתי, משהו מוזר עובר עליו לאחרונה…הוא נהייה רגיש מידי. לא טרחתי אפילו לקרוא אותן ופשוט התקשרתי אליו בזמן שאני מחכה שאחת המקלחות תתפנה.
"דניאל?! איפה אתה? הכול בסדר?", הוא ענה בצלצול הראשון ונשמע חרד.
"קופא באימון פול, מה העניין?", הייתי בטוחה שהוא שמע על תאונת דרכים בלונדון והתקשר לבדוק אם בטעות לא הגעתי לשם בדרך פלא.
"דניאל תקשיב, קרה משהו נורא".
"מה זה?", הייתי בטוח שהוא סתם מגזים.
"זאת לוסי, היא…"
שתקתי. לא היה לי מה להגיד לו, מצד אחד הדופק שלי עלה למאתיים אך מצד שני לא אמור להיות לי אכפת ממנה,נכון?
"היא …אתה לא מבין מה קרה. הייתה תאונה ברכבת התחתית, שתי רכבות…היתה התנגשות. לוסי..לוסי הייתה שם, התקשרו מבית החולים לכאן…אמרו…אתה איש קשר שלה…היא במצב קשה", פול גמגם ובלע חצי מהמילים, הוא נשמע נסער ובקושי הבנתי משהו.
"איזו תאונת רכבות?", פלטתי אחרי דקה.
"לוסי במצב קשה!!!" פול שאג לתוך הפלאפון ואני נאנחתי.
"בסדר פול, תתפלל בשבילה", ואז פשוט ניתקתי את הפלאפון בדיוק כשאחד החברים שלי לקבוצה קרא בקול, "היי חבר'ה שמעתם שהייתם התנגשות של שתי רכבות בתחתית?!".
בזמן שזרם המים זרם על גופי הראש שלי איים להתפקע. לוסי במצב קשה…תאונת רכבות. איך לעזעזל קורה דבר כזה ששתי רכבות מתנגשות?
גרג, הבחור שסיפר לכולנו על התאונה, הקריא במשך כמה דקות מאמר מהאינטרנט ואמר משפטים כמו "אירוע רב נפגשים" – "הרבה אנשים מתו ומאות נפצעו קשה".
אז לוסי שוב בבית החולים, והפעם זה לא בגלל הלוקמיה שלה. הקול של פול לא עזב את ראשי, הוא אמר שהיא פצועה קשה…עד כמה קשה? היא יכולה למות? טוב גם אם כן זה לא אמור לעניין אותי בכלל! מגיע לה אחרי מה שהיא עשתה לי! שמל תדאג לה! או אדין! ולמה אני עדין האיש קשר שלה למקרים דחופים? הלב שלי לא הצליח להירגש ולא משנה כמה המוח שלי פקד עליו להרפות. כול הגוף שלי זעק ללוסי, לראות שהיא בסדר, לראות שהיא עדין חיה.
בבת אחת זינקתי מהמקלחת והתחלתי להתלבש, עדין נוטף מים. זאת לוסי! לוסי שלי! וזה לא משנה כמה היא פגעה בי, היא יכולה לפגוע בי כול חייה…אבל אסור לה למות! אם היא תלך, אם היא תלך ממני אני יודע שאשבר לחתיכות, אשבר פי מאה ממה שאני שבור עכשיו.
בדיוק כשעמדתי לצאת מהאצטדיון שמעתי את קולו של יאן קורא בשמי, נעצרתי בחריקת שיניים וניסיתי לחייך אליו כשהוא התקרב אליי.
"סקוט, אתה זוכר שאתה משחק בכריסמס?", הוא הביט בי במבטו הרציני.
"כן המאמן", מלמלתי, מנסה להקדיש לו את כול תשומת ליבי.
"אני מקווה מאוד שאתה הולך להשקיע כול שניה מזמנך על מנת לשפר את המשחק שלך ולהוכיח לאיגנסיו שאתה שווה משהו", יאן המשיך גורם למרירות להזדחל במורד גרוני, לא הייתי צריך לשמוע שוב פעם עד כמה אני כישלון.
"כן המאמן", אמרתי שוב.
" אתה יודע שאם תיכשל הפעם דניאל, איגנסיו ידרוש שתעזוב את האקדמיה? הוא לא סולח לצעירים שלא מראים כישרון על המגרש".
בלעתי את רוקי אך לא אמרתי כלום ויאן המשיך, "אז כדאי מאוד שתתעשט, חוששני שאם תכשל גם הפעם השם של אבייך כבר לא יעזור לך, ותמצא את עצמך מחוץ לקבוצה", ואז הוא טפח על כתפי, הסתובב והלך. משאיר אותי רועד, ומתפלל שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי ברגע זה.

נסעתי על מאה שלושים כול הדרך לבית החולים, הכבישים היו חלקים מידי והשלג המשיך לרדת, קיוותי שאני לא אגרום לתאונה. התקשרתי לפול שגם היה בבית החולים, חשדתי שהוא ולוסי עדין שומרים על קשר מאחורי גבי.
הוא חיכה לי ברגע שחניתי את הרכב בפיזור נפש וביחד רצו לתוך הבניין. אף פעם לא ראיתי את בית החולים בכאוס כזה. המון אנשים נתקלו בי, הרבה רופאים ואחיות רצו מפה לשם והרבה חולים מדממים היו מפוזרים על אלונקות בכניסה.
"מה הולך כאן?", מלמלתי בזמן שפול משך אותי לעבר בניין נפרד של טיפול נמרץ.
"הייתה תאונה קלטנית! זה נס שהיא שרדה בכלל".
"איפה היא?" שאלתי, עכשיו כבר לא עניים אותי מכך שפול יראה שכן אכפת לי. רק רציתי לראות במו עניי שהבחורה הזאת עדין נושמת.
"יש לה שברים בגוף, והיא נכנסה לניתוח לא מזמן, אמרו שיש לה דימום פנימי", פול כיוון אותי לכיוון המעליות בזמן שלא הפסיק לדבר.
הכאוס שלט גם בחדר ההמתנה של המחלקה הכירורגית. "אין מה לעשות, נצטרך לחכות עד שתצא מהניתוח", הוא מלמל והתיישבנו.
הראש שלי הלם והלב שלי איים להקרע לגמרי, "היא לא יכולה למות", לחשתי פיתאום ופול הניח עליי את ידו.
"היא לא ניצחה את הסרטן כדי למות בתאונת רכבות טיפשית", הוא מלמל.
"לאן הטיפשה הזאת נסעה בכלל?!", התעצבנתי לאן היא הייתה חייבת לנסוע דווקא היום?
"אלייך, לאצטדיון. היא רצתה לראות אותך", פול ענה ואני חשבתי שעדיף שהיה נועץ לי סכין בלב.
"היי", שמעתי קול מעלי והרמתי את מבטי כדי לראות את מל.
"מה שלומה?", קפצתי על רגלי, מתעלם לגמרי מהעובדה שזאת הפעם הראשונה שאני רואה את מל מאז שהיא התנשקה עם אדין מול העניים שלי.
" מנתחים אותה", היא לחשה וראיתי שהיא בכתה, עניה היו נפוחות. "דניאל אני -"
"אוי תשתקי מל! פשוט תשתקי!", כמעט צעקתי ופול תפס את ידי.
"אני פשוט…תן לי להסב-"
"אני לא רוצה מימך כלום! לא אכפת לי מימך בסדר? מבחינתי את יכולה ללכת לגיהנום! אני פה בשביל לוסי", הדפתי את פול וחזרתי לשבת.
מל עמדה מולי עוד כמה שניות, "הרי שנינו ידענו שלא נצליח ביחד".
"אני דווקא חשבתי שנצליח מצויין", אמרתי בכעס. רק זה מה שהיה חסר לי עכשיו, לשמוע את הטיפשה הזאת!
" אני תמיד ידעתי דניאל. אפילו שלא אמרת אני הרגשתי את זה", היא פלטה ואני סובבתי את ראשי, מראה לה שאני לא מעוניין להמשיך לדבר.
" מל, בבקשה לכי תתאבדי או משהו, בסדר? אני מצטער מכול הלב שלא את היית זאת שנקלעה לתוך התאונה הזאת", לחשתי בארסיות והיא נאנחה.
" אני בטוחה שאתה מצטער על כך, עדיף שאני הייתי במצב הזה ולא אהובתך", ואז היא הסתובבה והלכה, משאירה אותי עצבני.
"אני אחנוק אותה פול! אני נשבע לך שאני אחנוק אותה!", נתתי אגרוף לכיסא לידי.
פול רק הביט בי, "אתה יכול לשנוא אותה. אבל היא צודקת".
"במה?".
" אני חושב שאתה מכחיש את העובדה שאתה-" פול לא סיים את דבריו כי בדיוק ראינו רופא שיצא מאחד החדרים מתקרב למל ולהוריה. הסתכלתי עליהם מרחוק, ואז ראיתי את מל מכסה את פנייה ומתחילה לבכות.