כמה פעמים… עונה 2 פרק 18.

נקודת רותם-

עוד שבוע עבר ושישי הגיע, הלכתי לעבודה במשך כל השבוע למרות שנאסר עלי.
אני זקוקה לכסף, התינוק בדרך ואני לא אשאיר למתן את הכל.
"שבת שלום" אמרתי בחיוך לעובדות ויצאתי אל הבית.
נכנסתי אל הבית סחוטה פיזית ונפשית,
שבוע 32 לא הקל עלי, שפשפתי את ביטני במעגליות והולכת אל המטבח לטרוף משהו לאכול.
ענת ישבה בסלון וקראה ספרון באנגלית "הכלב הוא חברי" כשהכלב שלנו בין זרועותיה.
"דובשניה, יש פירות. תקחי לך תפוח" הצעתי לענת, היא הנהנה בראשה והרימה מליד השולחן את השאריות של התפוח- מסביר שאכלה כבר.
"יופי.." מלמלתי בנוחות והתחלתי להכין עוף לשבת,
"ענתי לכי להתקלח ולהתלבש בבגדים חגיגים, אבא בא לאסוף אותך עוד רגע." אמרתי לענת ונשקתי למצחה כשסיימתי לבשל וראיתי שהילדה שלי רואה טלוויזיה.
"כן, המשפחה של אבא מניו יורק באה!", קראה בשמחה
"את מתרגשת?" שאלתי בחיוך בזמן שהלכנו אל המקלחת והיא התקלחה לבד, אני רק השגחתי
"בהחלט." ענתה ברצינות והוסיפה "מתן הלך לשכנים , הוא אמר לי לומר לך."
"טוב מאמי שלי, אני אכין לך תיק וכשתסיימי להתקלח בואי" עניתי בחיוך קטן והלכתי לחדר של ענת לסדר לה תיק אל ג'ייסון.
"אמא!!!" קפצה עלי ענת בהתרגשות כשעזרתי לה ללבוש מכנס פרחוני ארוך עם סריג שמנת מחמם.
"ענתי, הבטן שלי.." אמרתי באפיסת כוחות כשמרפקה נתקעה בביטני.
"אני הכאבתי לאח שלי?" אמרה בבהלה ומיד חיבקה אותי חזק והתחילה לבכות
"זה בסדר, הכל טוב.." אמרתי לה בהרגעה וחיבקתי אותה בחזרה.
"אני אלך לאבא וכולם יחבקו אותי" אמרה בשמחה ונישקה את לחיי מאות פעמיפ.

"להתראות אימא!" אמרה ענת בחיוך רחב כשהלכה לרכב ביחד עם ג'יייסון.
"רגע, רותם." קרא לי ג'ייסון והתקדם אלי,
"כן ג'ייס" צחקתי
"אפשר לשתף אותך ברגשות שלי?" נאנח בתסכול, הנהנתי בראשי
"כואב לי כשאני רואה אותך בהריון, לחשוב שהיית קטנה יותר בהריון של ענת.. שלא יכולתי לדאוג לך, שלא היתי שם למענך. ועכשיו את שוב פעם עם בטן ואני מנסה לדמיין את הילדה הקטנה עם השיער הארוך והחום, וכל מבט שהיא מסתכלת אליך שובה אותך בעיניה הירוקות.." התנצל
"זה בסדר ג'ייס." אמרתי וחיבקתי אותו חזק.
"לחשוב שכמעט מתתי בהריון של אישתי, הסבל שהיא חוותה, ולה היה אותי. לך לא היה אף אחד.." נאנח בעצב
"אני הסתדרתי, הנה היא בריאה ושלמה" חייכתי אל עבר ביתי הגדולה שישבה ברכב ודיברה עם אישתו של ג'ייסון והתינוקת שישבה ליד ענת.
"אבל מה איתך, מה עם רותם. היא שלמה ובריאה?", שאל
"רותם הישנה כבר לא קיימת, לפחות לא מאז הלידה של ענת." חייכתי חיוך שבור
"למה? מה השתנה שם.." אמר בציפיה שאספר
"הבנתי שאני מעניקה חיים. אני לא צריכה אף אחד לידי בשביל לדעת איזה אוצר גידלתי, אני יודעת שענת לא תעזוב אותי לעולם." מלמלתי
"למה לא התקשרת אלי.. הייתי דביל!" אמר בכעס על עצמו,
"זה עבר.." מלמלתי בשקט, הרי הוא שנא אותי ברגע שסיפרתי לו שאני בהריון.
"אני מצטער על שהיתי רע כלפיך, שבע שנים עברו ועדין קשה לי.." נאנח
במקום לדבר, חיבקתי.

"להתראות, תשלח לי תמונות." אמרתי בחיוך קטן, נכנסת אל תוך הבית ומתיישבת בסלון.

מתן נכנס אל הבית, נושק לשפתי- שואל במהירות איך עבר עלי היום ובורח למקלחת.
הטלפון שלי צלצל, לא רציתי לענות..

-"הלו?" שאלתי בקול עייף וצרוד, מזג האוויר גמר עלי.
"רותם!" אמר באושר סבא,
-"כן.." נאנחתי שוב
"אולי בואי לשבת, רק סבתא ואני לבד." אמר בתחינה
-"לא.." נאנחתי בשקט
"למה?" שאל שוב
-"אני לא מרגישה טוב, אין לי מצב רוח." טענתי
"אני אכין לך מרק" אמר בתקווה
-"לא.. אני גם צריכה להגיש עבודה וללמוד למבחן" מתעצבת מעצם המחשבה על המבחן
"אה." אמר
-"שבת שלום." אמרתי בקרירות,
"רותם? אם זה יהיה בן, את תזמיני אותנו לברית?" שאל סבא בהיסוס
-"אתם מוזמנים" אמרתי בלי שום התחננות
"תביאי לנו הזמנה? כמה מהצד שלך מגיעים" שאל
-"רק חברה אחת שלי באה, כל השאר מהצד של מתן" נאנחתי בשקט
"נכון, שכחתי.. את תזמיני את המשפחה?" שאל
-"סבא.. מזמן אין לי משפחה, יש לי רק את מתן וענת." ציינתי
"אני מצטער." קרא
-"אני רגילה…" אמרתי בשקט וניתקתי את השיחה בלי מילה נוספת.

***

"מה אתם עושים?" שאלתי, ילדה תמימה ששוכבת במיטת יולדות.
המחטים בידי לא כאבו, רק פחדתי.
"איפה ההורים שלך?" שאל שוב הרופא כשהבחין במוניטור המבשר על זה שהצירים הפסיקו,
הייתי לבושה בחלוק של בית חולים,
הרגיש לי מטונף…
שמעתי הרבה בכי של תינוקות וצעקות של אימהות רגע לפני שהתינוק יוצא.
זה עורר בי חשש.
"אני חושבת שבעבודה" הסברתי בחיוך קטן, לעזאזל. לא הייתי צריכה לחייך.
"מי יהיה איתך במהלך הלידה?" שאל הרופא,
"אפשר להיות לבד?" שאלתי, יודעת שההורים שלי לא ירצו.
"כן, אבל זה רגע שעדיף להיות ביחד עם מישהו.. לא לבד" אמר בחיוך שבור
"זה בסדר, אני גיבורה. אני יכולה להיות לבד" אמרתי בהיסוס, אם אאמין במשפט הזה אני באמת אצליח.
"את בהחלט גיבורה, אבל עדיף שיהיה איתך מישהו.. שיחלוק איתך את הרגעים האלו. מהצירים ועד החתיכה של חבל הטבור." אמר בבטחון שקט
"אני בסדר." שיקרתי, "חברה שלי מהתיכון אמורה לבוא"
"יופי, מעולה. אז אני אלך ואבוא לבדוק יותר מאוחר אם הפתיחה מתקדמת" ענה

ספרתי בלב בשקט
"אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר, אחת עשרה, שתיים עשרה, שלוש עשרה, ארבע עשרה, חמש עשרה, שש עשרה, שבע עשרה, שמונה עשרה, תשע עשרה, עשרים. עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש, עשרים ו-" נאנקתי בכאב בשציר חד תפס את ביטני,
"אני גיבורה. אני גיבורה!" אמרתי לעצמי,
"תאמיני, את גיבורה" אמרתי לעצמי כשעוד ציר תקף אותי.

התקשרתי אל אמא כשכאב לי נורא, היא לא ענתה.

"אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר, אחת עשרה, שתיים עשרה, שלוש עשרה, ארבע עשרה, חמש עשרה, שש עשרה, שבע עשרה, שמונה עשרה, תשע עשרה, עשרים. עשרים ו-" נאנקתי שוב בכאב והתחלתי לבכות כשהצירים לא הפסיקו.
"אני רוצה הפלה!" אמרתי בכעס והבטתי בחדר הריקני והבנתי שאני מדברת אל עצמי.

התחלתי להרגיש רעב, אני צריכה אוכל..

התקשרתי אל אמא והיא שוב פעם לא ענתה,

שוב פעם ספרתי, ושוב פעם צירים.

"אחות?" "אפשר לקרוא לאחות?" שאלתי שוב פעם מהחדר.
אף אחד לא ענה, הרי צריך שמישהו יהיה בחדר איתי ויקרא לאחות.
קמתי מהמיטה בזהירות, הולכת אל פתח הדלת עם הבגדים של בית החולים,
כאב לי הכל.
"סליחה?" קראתי מפתח הדלת לאחת האחיות, היא הנהנה אלי במהירות והתקדמה אלי.
"כ-כמה זמן יקח לזה לצאת ממני?" נאנחתי בבכי כשהבנתי שאני נמצאת ארבע שעות במצב הזה וזה לא עובר.
"בואי נבדוק.." אמרה ובדקה אותי בזמן ששכבתי על מיטת בית החולים הלא נוחה.
"אין שינויים. זה יכול לקרות בעוד שעה, וזה יכול לקרות בעוד יומיים" קראה בשקט
"ו-ומותר לי לאכול?" שאלתי, היא הנידה את ראשה לשלילה
"יש מישהו שבא לבקר אותך?" שאלה, שתקתי.
"אף אחד לא בא לפה?" שאלה בתדהמה,
"באים לבקר אותי, היו פה מקודם והלכו." שיקרתי
"תבקשי מהם שיקנו לך גלידות, זה מותר." אמרה בחיוך, הנהנתי בראשי וכשהיא יצאה מהחדר וסגרה אחריה את הדלת התקשרתי שוב אל אמא.
עברו שעתיים מאז שהתקשרתי והיא לא ענתה.

הטלפון צלצל והיא היתה בממתינה..
"שיט איתם" נאנחתי והתקשרתי אל אבא למרות שלא רציתי, היחסים לא בסדר בנינו..
מצב אחד אני רוצה שהתינוק יצא ממני ואני אוכל ללכת לבית,
אבל מצד שני אני יודעת שאם הוא יצא עכשיו, אני אצטרך ללכת לגור לבד.
הרי אבא ואמא עוברים דירה והם לא רוצים לשמור איתי על קשר..

אבא לא ענה, התקשרתי שוב.

"מה!" צרח בכעס כשלא וויתרתי עד שענה
-"א-אני בחדר לידה.." אמרתי בגמגום, מוחה את דמעותיי,
"לעזאזל! מה את רוצה ממני?" שאל בכעס
-"אני רעבה ו-וחשבתי אולי תביא לי גלידות כי זה רק מה שמותר לי לאכול.." אמרתי בשקט
"אין שם קפיטריה?" נאנח בעצבים
-"אבל זה יקר, לא משנה.. אני אולי אלד עוד מעט ואז אני יוכל לאכול רגיל.." אמרתי בשקט שוב.
"יופי" אמר בכעס ובא לנתק
-"אבא? אתה תרצה לבוא להיות איתי.. אני- אני לבד.. ו-ולא נעים להיות לבד" צחקתי מהמבוכה
"אני עובד." אמר בקרירות
-"אז כשתסיים, כי- כי אני לבד ומשעמם לי, הרופאים אמרו שאולי עוד יומ-" אמרתי והוא קטע אותי
"מה את רוצה רותם." שאל באנחה ארוכה
-"שתהיה פה.." הודתי בחיוך שבור ונשמתי עמוק, רק לא לבכות.
"אני לא יכול. תגידי לאמא שלך" אמר בקרירות.
-"היא לא עונה.. תוכל לעדכן אותה שאני בבית החולים?" שיחקתי בחוט פרום
"אני עסוק, בערב אגיד לה." אמר בסמכותיות מתנשאת..
-"אז-" באתי להמשיך והוא כרגיל קטע אותי,
"להתראות רותם. כשתלדי אביא לך שוקולדים" אמר כאילו זאת פגישת עסקים
-"להתראות סבא בעו-" באתי להמשיך אך גיליתי שהשיחה נותקה.

"תינוק, אתה נשאר בפנים כי טוב שם.. בחוץ לא טוב, העולם אכזר" דיברתי אל הבטן שלי וצירים חזקים הורגשו בביטני התחתונה.

נשכבתי על הצד וניסיתי להירדם, אני רעבה.
התקשרתי שוב אל אמא..

"הגעתם אל המשיבון הסלולרי של-" אמר המשיבון וניתקתי את הנייד כשהיא לא ענתה.

התעוררתי כשהרגשתי שוב כאבים חדים, הבטן כאבה.
בכיתי בתסכול ונשכבתי את כף ידי בחוזקה כשהכאבים בבטן לא הפסיקו,
דמעות זרמו על לחיי וכף ידי שוחררה מפי לאחר שהרגשתי טעם של דם בכף ידי.
ידי הפצועה דיממה לה בשקט בעוד שניסיתי לחזור לישון.
יצאתי מהחדר הקר והבודד אל המסדרון, פוגשת בנשים כמוני.
נשים- משמע מבוגרות.
כולן היו הריוניות.
וכולן הסתובבו עם מישהו לידם, רק אני לבד.
כשראיתי מישהי לבד מדברת בטלפון הרגשתי נחמה,
"גם את לבד?" שאלתי בחיוך שבור כשהאישה חיכתה בסבלנות לבדה,
היא הנהנה בראשה וניגבה את דמעותיה
"בעלי בעיראק. הוא לא יהיה בלידה של הבן השני שלו" אמרה בחיוך שבור,
"הלוואי והוא יבוא, שלא תהיי לבד." אמרתי בשמחה
הלוואי וג'ייסון יבוא. וכך גם אני לא אהיה לבד,
"למה את מחכה?" שאלה כשהביטה בי מהלכת עם המחטים בידי, מעיד על כך שכבר אני הרבה זמן פה.
"הוא לא רוצה לצאת, וחשבתי ללכת לסופר הקרוב לכאן לקנות גלידת תות.
אני פה כבר שש שעות, ואני די רעבה.." הודתי בחיוך קטן
"הוו- בקרוב אצלך" אמרה בשמחה והלכתי אל המשך הקומה לקנות גלידה,

"רותם, לאן?" שאלה האחות שבדקה אותי
"לסופר, לקנות גלידה" חייכתי חיוך קטן
"המבקרים שלך לא הביאו?" שאלה בחשד, ביטלתי את דבריה בידי והנהנתי בראשי.
"אסור לך לצאת מכאן, ומותר לך רק גלידת קרח." הצהירה
"אז- אני אקנה לי, אני רעבה בטירוף" צחקתי
"בסדר, שש שעות.." חייכה והוסיפה "עוד מעט הוא יצא"
"כן" אמרתי בשתיקה קצרה והלכתי לקנות ארטיק.
זה היה קר מידי, ולא השביע אותי.
לבסוף אכלתי עוד ארטיק קרח וחזרתי אל המיטה.
איך כולם שורדים את הצירים? למה רק לי זה כואב.

לאחר שבע שעות וארבעים דק' נכנס הרופא לחדר.
הוא בדק אם יש פתיחה, הפתיחה הייתה ממש קטנה, משמעו שהלידה לא מתקדמת.
"דוקטור?" שאלתי בחשש
"כן גיבורה." ענה בחיוך,
"איך זה שכולם שורדים את הצירים? אפילו לא מתלוננות על זה" גיחכתי
"יש תרופה לזה, אבל יש לה תופעות לוואי. אני לא ממליץ" אמר ברוגע
"ואפשר ללדת בלי התרופה?" שאלתי בגיחוך.
"כן", ענה.
הנהנתי בראשי והוספתי "אני רעבה, אכלתי ארטיק. אפשר לאכול פיצה?"
"לא. אנחנו לא רוצים שתהיי על קיבה מלאה כשתתחילי ללדת." ענה
"ומתי אני אלד?", שאלתי בתסכול
"יש לך מישהו שאת יכולה לדבר איתו? להתייעץ איתו. אמא, בן זוג, חברה?" שאל
"אה.." מלמלתי בחיוך קטן ומבוייש.
"הלידה לוקחת קצת זמן אבל הדרך לשלב הזה עשויה לקחת יומיים, ויכולה לקחת שעה." ענה

הרופא יצא ואכלתי עוד ארטיק.
אני רעבה, לעזאזל..

שמונה שעות וחצי עברו. לא הצלחתי לישון,
בכיתי בשקט בשביל שאף אחד לא ישמע,
היו לי כאבים רעים באזור הבטן, לחץ לי הגב ולא יכולתי לנשום.
ניגבתי את דמעותי והתקשרתי אל אמא.
היא לא ענתה,
"שלום, הגעתם אל המשיבון הסלולרי של-" אמר הנייד והחלטתי להקליט הודעה.

-"אמא, זאת רותם. אני כבר מעל לשמונה שעות בחדר לידה, אני רוצה שתבואי להיות איתי פה.
כל כך קר ורע פה לבד." נאנחתי בשקט

חיכיתי שהיא תחזור, אך היא לא חזרה..

התקשרתי אל אבא, השעה תשע בערב. הוא צריך להיות בבית.
"מה" אמר בקול עייף
-"אני- חשבתי ש-שאולי אתה סיימת לעבוד ותבוא להעביר איתי את הזמן" ביקשתי
"אני לא יכול." אמר בשקט
-"אז תוכל רק להביא לי מרק?" שאלתי,
"מאיפה?" שאל במעט כעס
-"מהבית.. לא אכלתי עדיין, ואפשר רק דבריים נוזליים" גמעתי את רוקי
"אין מרק בבית." אמר בנוקשות, רציתי שהוא יכין.. ידעתי שאין מרק בבית..
-"אמא יכולה להכין?" שאלתי בחשש
"לא. היא עובדת" אמר, שתקתי.
לא היה לי מה להוסיף, אז שתקתי.
"עוד משהו?" שאל בזלזול
-"כלום. רק אשמח אם תבוא להיות איתי.. הרופאים מסתכלים עלי בעין מרחמת ו-ואני לא יכולה יותר להתמודד עם זה לבד. אמרתי לעצמי שאני גיבורה אבל זה לא נכ-"
"אני לא יכול. את רוצה לחפור עוד משהו?" שאל בזלזול
שתקתי.
"יופי, להתראות." נאנח בכעס.

הרמתי את מבטי אל החדר השומם והבחנתי באחות עומדת ליד הדלת,
"באתי לבדוק מה איתך.." אמרה בקול מנחם ושקט, עיניי דמעו בלי רצון.
עצמתי את עיניי ושתקתי את פי.
רק דמעות זלגו ללא רצון מעיני הסגורות.

"עוד קצת." אמרה בעידוד האחות ויצאה מהחדר, נשכבתי על הצד וניסיתי להירדם.
עכשיו האחות שמעה שדיברתי עליהם,
לעזאל.
אמא צודקת! אני זונה, הכל באשמתי.
אם לא היתי בובת המין של ג'ייסון זה לא היה קורה,
למה נולדתי
לא יכולתי למות וזהו?

עוד שעה עברה והצירים הכאיבו לי, נשכתי את הכרית ולא עזבתי, צרחתי בזמן שנשכתי את הכרית ועימעמתי את קולותיי ע'י השמיכה.
אחרי מרתון של כאבים, הגיעה רגיעה.

הרופא נכנס לבדוק ונאנח כשהפתיחה לא זזה..
"מה יכול לזרז את זה?" נאנחתי בתסכול,
"זה עוזר כשמישהו נמצא ליד, עושה עיסוי לגב. לגב התחתון במיוחד..
יש שמן מיוחד שעושה פלאים. יש מי שיעשה לך?" שאל, נאנחתי בשקט.
"את יכולה ללכת, לשבת על כדור גדול ולנסות לזוז כמה שיותר" הוסיף
הנהנתי בראשי וקמתי לשבת על הכדור שנח ליד המיטה,
הכל כאב לי.
"תשימי לך מוסיקה, זה יעזור." אמר בחיוך קטן,
שמתי את האוזניות באוזני ושמעתי שירים. הכי טוב,
שכחתי מהרעב..

לאחר שעה של ישיבה על הכדור וביניהם ללכת לשירותים, התיישבתי במיטנ והתקשרתי אל מיילי.
השעה אחת-עשרה ועשרים בלילה.
התקשרתי אל מיילי,

-"מיילי." קראתי בשמחה,
"רותם" צחקה
-"אני כבר עשר שעות בבית חולים, אני רעבה." צחקתי
"אני בדרך למלון! אני אוהבת טיולים שנתיים" צחקה
-"מתי את חוזרת? אני לבד." נאנחתי בתסכול
"מחר" ענתה בשקט
-"אני רעבה, אסור לי לאכול. רק דברים נוזלים" נאנחתי בתסכול
"מה אכלת?" שאלה בעצב
-"רק שני ארטיקי קרח" ציחקקתי,
"אני אתקשר לאמא שתביא לך מרק?" שאלה בחשש
-"לא.. אני מתבישת" ציחקקתי
"ממה?" שאלה ללא הבנה
-"שתראה שאני לבד" עניתי בשקט
"טוב.." מלמלה בשקט
-"אה- אה!" צרחתי בכאב, עוד פעם צירים
"מה קרה!" אמרה בבהלה,
-"צירים, נורא! אני לב-אה-ד! הלואי והם היו פה" נאנחתי בתסכול
"ביקשת שיבואו?" שאלה בדאגה
-"כן.. אבא לא יכול. הוא אמר שנוא עובד, אמא לא עונה לי.." נאנחתי שוב
"מחר אני אבוא, אני אלך מאוחר לנשף הסיום" אמרה בשקט
-"לא צריך… אני אלד היום" אמרתי כמובן מאילו
"תהי בקשר" ענתה וסיימנו לדבר.

באתי לקום מהמיטה לטייל, לקחתי את ארנקי ויצאתי מהחדר.
הולכת במסדרון ונעלמת בין המעליות,
הלכתי בין הקומות והתיישבתי בקפיטריה אחת,
"אפשר להבין לי לחדר מרק? אני אשלם יותר" אמרתי בחיוך קטן,
המוכר הנהן בראשו והבאתי לו שטר של מאה.
"תביא לי 4 כאלה" אמרתי בחיוך ועליתי לחדר.

"אסור לך לצאת מהטווח!" באה אלי הפקידה של מחלקת יולדות ונזפה בי,
"אני היתי רעבה, הלכתי לקנות." אמרתי בשקט
"איפה ההורים שלה! שישגיחו עליה יותר טוב" אמרה הפקידה בכעס וכל האנשים שמעו,
שתקתי ונשכתי את שפתי התחתונה
"את בהריון, ילדה! את לא משחקת פה באבא ואמא, קדימה כנסי לחדר שלך ותדאגי שהתינוק יצא כמה שיוצא מהר!" אמרה בכעס
דמעות זלגו במורד לחיי,
קודם ההורים שלי ואז היא.
חזרתי לחדר ונשכבתי במיטה, מסתובבת מצד לצד, שומעת שירים.

אחת-עשרה שעות אני בחדר הזה, לעזאזל.
דפיקה בדלת קטעה את מחשבותי, פעימות ליבי גברו.
"כ-כן!" אמרתי בהתחלה בהיסוס ואז בשמחה
אולי זאת אמא, או אבא.
"האוכל שהזמנת" אמר המוכר והניח את הקערות ליד המיטה.
"פספסתי? הם הלכו כבר?" אמר בחשש כשראה שאין אף אחד והזמנתי ארבע מנות.
"לא, זה לי כל האוכל. מותר לי רק מרק" חייכתי
"להביא משהו לאורחים?" שאל בהיסוס, הנדתי את ראשי לשלילה
"הם לא יבואו, הם עושים לי מסיבה בבית" שיקרתי
"אה." אמר בקול חנוק ויצא מהחדר.

אכלתי בשקיקה את המרק, השעה כבר מאוחרת..
גמרתי עוד צלחת של מרק,
ועוד אחת.
ועוד אחת.

הייתי שבעה! קצת.

השעות עברו , כבר שתיים לפנות בוקר.
הצירים לא הפסיקו, נשכתי את הכרית ועיממתי את הקולות בעזרת הכרית.

כשלא נרדמתי והשעה כבר ארבע לפנות בוקר, החלטתי לשבת על הכדור ולקפוץ מעט.

כשהשעה חמש וחצי לפנות בוקר הגיעה, התקשרתי אל אבא.
הוא ער בשעות האלו.

"הלו" אמר בקול הצרוד של הבוקר שלו, הוא לא כעס עלי.
-"בוקר אור.." אמרתי בשקט
"בוקר. ילדת?" שאל בקרירות
-"לא.. אני כבר שש-עשרה שעות עם צירים." נאנחתי בתסכול
"עקשן התינוק" ענה בגיחוך. גיחכתי גם.
-"כן. אתה יכול לבוא לבקר אותי?" שאלתי בהיסוס
"אני לא יכול. אני מתחיל לעבוד" אמר, השעה מוקדמת..
-"הא.. טוב. אז- אז אמא תבוא?" שאלתי בהיסוס
"לא יודע. מישהו הביא לך מרק?" שאל
-"כן. הלכתי לקנות ואז הפקידה בבית היולדות צעקה עלי" סיפרתי
"יופי." מלמל, לא מגן עלי,
-"מה אתה עושה כרגע?" שאלתי בשקט
"אוכל." ענה בקרירות
-"גם אני רוצה לאכול. אני רעבה, זה לא משביע" נאנחתי בשקט
"אז תתחילי ללדת ואז תאכלי. אני צריך ללכת להתראות" ניתק את השיחה מבלי להגיד לי.

עצמתי את עיניי ולבסוף נרדמתי, מזל.

העוררתי מציר חזק מאוד, צועקת את נשמתי ולאחר מכן בוכה.
"תינוקי. תצא, תעשה לי אור בעולם הזה.." נאנחתי בתסכול,
"תעשה שהכל יהיה בסדר.." ביקשתי,
חבל שאין לי את מי לשתף..

"באתי לבדוק מה איתך" אמר הרופא בחמימות ובדק מה מצב הפתיחה
"יופי.. עוד קצת ואנחנו בלידה" אמר והתיישב בכיסא לידי.
"מישהו אתמול היה איתך?" שאל בשקט, הנדתי את ראשי לשלילה.
"הם יראו אותו בבית" שיקרתי שזה לא כואב
"אבל התהליך מאוד קשה, את ראית.. לחוות צירים לבד זה לא קל" אמר
"זה כן, יש לי שיטה. לנשוף כשיש צירים" הודתי
"נכון, את היית בהכנה ללידה?" שאל בהיסוס, הנדתי את ראשי לשלילה.
"מתי המשפחה שלך מתכוונת לבוא?" שאל, לא ידעתי..
"אני לא יודעת אם הם יבואו.. אני אסיים את הלידה ואקח מונית לבית" הסברתי
"ההורים היו שותפים לתהליך?" שאל שוב, הנדתי את ראשי לשלילה.
"את יכולה לספר לי הכל." אמר בניחום והניח כף יד שטוחה כנגד כתפי.
"נכנסתי להריון מחבר שלי, ו-וכפי שאתה רואה אני קטנה.. החבר שלי נפרד ממני לפני שידע שאני בהריון, וההורים שלי לא אוהבים אותי" חייכתי חיוך קטן ומהסס
"ואיפה תהיי כשהתינוק יוולד?" שאל ללא בבנה,
"במהלך ההריון קנו לי דירה בשביל שאני אהיה שם, שאני אדע לחיות לבד" הסברתי
"וההורים שלך עסרו לך להתמודד עם ההריון?" שאל, לא עניתי.
"הם קנו לי אביזרים לתינוק" הסברתי,
"אז יופי. הם יהיו מחוברים אליך, הם קנו לך אביזרים לתינוק" חייך
"אני הלכתי לקנות, רק שילמתי מהכסף שלהם" גירדתי את ראשי
"והשם משפחה שלך- הוא.. הוא לא משלנו" אמר בחשש
"נכון." אמרתי בחשש, רק שלא יברח ולא ירצה לטפל בי.
"את יהודיה?" שאל, הנהנתי בראשי .
"אל תתביישי. ראש של יהודיה צריך להיות מורם למעלה!" אמר בחיוך
"אתה-" באתי לשאול והוא קטע אותי.
"אישתי יהודייה, היא חוזרת אחרי המשפט הזה כל יום ויום." ענה בחיוך
היה שקט מעיק…
"עשה לך טוב כל הדיבור?" חייך, הנהנתי בראשי.
הוא בדק שוב את מצב הפתיחה ואמר "אנחנו מתקדמים! עוד כמה שעות תהי אמא" חייך
חייכתי בהקלה ונשכבתי בחזרה במיטה כשהוא יצא מהחדר.

עוד שעה עברה בכאבים נוראיים של צירים, נאנקתי מכאב וחייגתי אל אמא.
"מה.." אמרה בעייפות
-"אני כבר תשע-עשרה שעות עם צירים" אמרתי בכאב
"הרבה." אמרה בקרירות
-"כן. הפתיחה לא השתנתה במשך הרבה זמן, וכשבבוקר הרופא דיבר איתי הפתיחה השתנתה. כנראה התינוק רוצה לצאת אל חדר מלא" ציחקקתי
"כן. אז תבקשי מחברים שלך שיבואו" אמרה בקרירות
-"א-אין לי חברים.. רק מיילי, אבל היא בטיול. חשבתי שאולי את תבואי, אני זקוקה לך"
"אני אלרגית לתינוקות, אמרתי לך!" אמרה בכעס
-"כשהוא יצא , תלכי. אבל בואי תהי איתי" ביקשתי
"אני עובדת, מספיק להפריע!" אמרה בכעס
שתקתי.
"לעזאזל איתך, תעופי לי מהחיים!" צעקה
-"א-אם תוכלי לבוא לבקר, תוכלי לקנות לי שייק-חלב?" ביקשתי
"בגלל זה את רוצה שאבוא? כפוית טובה" אמרה בגועל
-"לא. אני רוצה שתבואי, אני רעבה.. אז- אז רציתי שתביאי לי כי אתמול צעקו עלי שהלכתי לקנות אוכל"
"לא יכולה. כשתלדי תאכלי בבית" אמרה בכעס
שתקתי..
השיחה התנתקה.

רציתי שהיא תהיה פה, שתחבק, תלטף ותנגב את הדמעות.
שתגיד שהיא פה- שהיא פה למעני,
שאני אצליח. שאני גיבורה,
אך במקום.. במקום היא ברחה..
רציתי שהיא תנגב את הזיעה, שהיא תחזיק את ידי במהלך כל ציר נורא.
רציתי שהיא תציע לי עוגה, עוגיה, שוקולד או אפילו מנה חמה.
רציתי שהיא תכריח אותי לשתות מים בשביל שלא אהיה צמאה
רציתי שהיא תגיד שהיא אוהבת אותי,
שתנשק.
שתחבק.
שתלטף.
שתצלם את התינוק, את הדבר העצום הזה שיוצא מתוכי.
את החיים החדשים שיבואו לאחר התקופה השחורה.

העברתי עוד שעה של צירים והפעם הם לא הפסיקו,
בכיתי בתסכול ומשכתי בסדינים על מנת לעמעם את הכאב שחשתי.
אל החדר נכנסה האחות, לא התביישתי להראות שאני סובלת.
המשכתי למשוך בסדינים ולבכות בכאב.
"יש לך צירים חזקים, זה קשה.. אבל זה לטובה" אמרה בנחמה וליטפה את מצחי,
דמעות זלגו על עיני- למה אמא שלי לא עושה את זה?
"יש לך בן או בת?" שאלה בזמן שניסיתי ליישם את הנשימות.
"לא יודעת." נאנקתי מכאב,
"את חוששת?" שאלה, הנהנתי בראשי.
"איך -לעזאזל!- יכול לצאת דבר כל כך גדול מ-ממקום כל כך קטן" התכווצתי בפחד
"הוא מצליח, אל תתעסקי בזה" אמרה בחיוך מנחם
"אני- אני צריכה הפלה!", נאנקתי בכאב
"כבר מאוחר.." אמרה בחיוך שבור,
"אני אהיה אמא גרועה, אני בסך הכל ילדה. איך אני אצליח לגדל תינוק?",
"את תצליחי, אין לזה הוראות- אבל זה בא מהלב.." אמרה בנחמה
"אני בסך הכל רוצה את ההורים שלי.." בכיתי בתסכול
"הם בעבודה, הם יבואו" אמרה בעידוד
"הם לא.." צחקתי בזלזול.
"אם זה יהיה בן, את תעשי לו ברית מילה?" שאלה, לא ידעתי.
"כן, אבל זה בטח יהיה לבד.. כי- כי ההורים שלי יעברו דירה" נאנחתי בחיוך קטן
"את גיבורה" אמרה בפרצוף מנחם
"אני יכולה ללכת לקנות אוכל?" שאלתי בהיסוס
"אני אלך להביא לך.." אמרה בשקט, הנהנתי בראשי וניסיתי לעשות מסאג' לביטני, רק שהתינוק יצא..

"בייביי שלי. אתה אומנם תצא לעולם קר ואכזר, עולם שאין בו אהבה, אין בו משפחה.. אבל אני יאהב אותך. אני אהיה המשפחה שלך" אמרתי בהתרגשות יתרה
"אומנם אין לי משפחה, אבל יש לי לב מספיק גדול בשביל לאהוב אותך." אמרתי שוב
"אתה תהיה מפונק מאהבה, לא יחסר לך דבר. גם אם זה אומר למות למענך.." דיברתי בשקט

הצירים הורגשו, אבל לא הייתה פתיחה מספיק בשביל לידה- כמו שאמר הרופא.
התיישבתי במיטה, צופה במרתון "החברים של נאור" בנייד שלי.
משתלם לדעת עברית..
האחות הגיעה והביאה לי שייק-חלב. הבאתי לה כסף והיא הלכה,

העברתי 3 שעות של צפייה, ביניהם צירים.

אחרי יום מתיש- של שלושים שעות צירים. הגעתי לפתיחה מלאה.
"יופי. פתיחה מלאה , את מוזמנת להתקשר למשפחה שיבואו" אמר הרופא

נשארתי בחדר לבד, כרגיל.
אני רגילה…
התקשרתי לאמא, היא ענתה.

-"אחרי שלושים שעות של צירים, אני עוד מעט מתחילה ללדת" אמרתי בחשש
"יופי. נראה בבית את התינוק" אמרה
-"אה. חשבתי שתבואי" נאנחתי בשקט
"לא. אני עובדת, נראה בבית"
-"אבא רוצה?" שאלתי מיד
"לא. תהני מהשעות האחרונות שלך בתור ילדה"
-"ת-תודה. ו-אמא? חשבתי על ברית מילה" סיפרתי לה
"עם מי תעשי את זה?" שאלה
-"א-אני אעשה לבד" מיד אמרתי
"להתראות." ענתה בקרירות

"מישהו עומד לבוא?" נכנס הרופא אל החדר, הנדתי את ראשי לשלילה.
"אפשר לבד?" שאלתי בהיסוס
"בטח." ענה, משאיר אותי לבדי להסתכל על המןניטור.
בכל פעם שהרגשתי ציר, הקו שבמוניטור קפף בצורה משמעותית למעלה.
ממחיש את החוזק של הציר.
"נתחיל בלידה?" שאל, הנהנתי בראשי.

–

"זה לא עובר.." נאנחתי בכאב כשהרגשתי כאבים חזקים והתינוק לא יצא..
הרופא דיבר עם האחיות בשקט וניסה שלא אשמע,
"אנחנו כאן." אמר הרופא והפעם התחלנו בצורה אינטנסיבית יותר,
"התינוק יצא היום!" אמר הרופא בביטחון,
השעה כבר 8 בערב,
אחרי עוד שעה של ניסיון, דפיקה בדלת נשמעה.
אל החדר נכנסה מיילי, כמו מלאך.
לבושה בשמלת נשף לבנה, כולה לבנה כמו מלאך- המלאך שלי.
"מיילי" אמרתי בבכי,
היא מיד רצה אלי והחזיקה בידי.

"אני פה בשבילכם" אמרה והצביעה על ביטני.
"בשלוש את לוחצת" אמר הרופא,
"אחת.
שתיים.
שלוש." אמר הרופא ולחצתי הכי חזק שיכולתי, לחצתי את ידה של מיילי ולפתע שמעתי קול בכי קטן.
הכאב היה עצום, אך הייתי באופוריה.
הבכי הזה.
"מזל טוב! זאת בת. שעת הלידה תשע וחמישים" אמר הרופא והניח עלי את התינוק.
"את אמא.." אמרה מיילי בבכי וחיבקה אותי חזק.
הייתי עייפה…
"רוצה לחתוך את חבל הטבור?" שאל הרופא, מילי הנהנה בראשה וחתכה את התינוק.

"יש לך נשף, את תאחרי.." אמרתי למיילי לאחר חצי שעה שבו כסר הספיקו לשקול את התינוקת וולהלביש אותה.
התינוקת הונחה עלי ונחה.
האחות שליוותה אותי בבית החולים הראתה לי כיצד להניק, זה כאב…
"אני עוד מעט אלך." אמרה בחיוך והוסיפה "אני דודה.."
"את אחותי מיילי" אמרתי בחיוך רחב, "את המשפחה שלי…"

מיילי הלכה אל הנשף לאחר שהאחות ביקשה לפנות את החדר על מנת שאנוח.
התקשרתי לאמא וסיפרתי לה שילדתי, היא אמרה שמחר בבית היא תראה.
כמובן שאבא יקח אותי מבית החולים.

אז מעכשיו- אני לא לבד.
מעכשיו- הכל משתנה.
ענת שלי.
הילדה שלי.
המלאך שלי, כמו ענת המלאך שלי שדאגה לי שלא אהיה לבד בזמן ההריון.
שלא שפטה אותי על ההריון..

הרמתי את התינוקת הקטנה על ידי והתחלתי לבכות בשקט.
דמעותי נזלו כמו נהר.
אחת מהן נפלה ונספגה בתוך כך ידה של ענת,
"אני נשבעת שאני יאהב אותך." אמרתי לדבר הקטן הזה ונישקתי אותה בעדינות

"את מסתדרת? עם כל הלבד הזה.." נאנחה האחות שליוותה אותי מבית החולים והתיישבה לידי,
ניגבתי את דמעותיי והנהנתי אליה. "אני רגילה.."

***

נשכבתי במיטה בערב, עייפה.
"מאמי שלי" קרא לי מתן בשקט בזמן שנשכבנו במיטה חסרי מילים,
"ממ.." מלמלתי
"אני אוהב אותך.." ענה בחיוך.
"גם אני" אמרתי בחיוך שבור,
"אני רעבה, תוכל להביא לי גלידה?" נאנחתי בעצב, הוא הנהן בראשו.
"עברו חמש שעות מאז שאכלנו בשר?" שאל, הנהנתי בראשי.
"עבר ארבע, אכלנו עוף" אמרתי, הוא הנהן בראשו וחזר אל החדר עם גלידת ריבת חלב.
יאממממ
"אחותי מוסרת לך ד"ש." ענה וסגר את הנייד שלו, נשכב לישון לצידי.