רק עוד תקופת חיים אחת…

כמו זרם של מים שקטים ונינוחים.
אף אחד לא יכול היה לדעת שבין עורקיהם הדקים מתפתלים נחשולים של רעל, אף אחד. חוץ ממני…
אני מביטה בנהר בעיניים נוגות. אני מעבירה את ידי בין הזרמים העדינים ומניעה אותה לפנים ולאחור בתנועות רכות ואיטיות.
תוהה למה החיים נוהגים ברוע כלפי אדם אחד ובהגינות כלפי אחר.
חושבת על מהלך היקום, על תוכניות אדירות ושלימות של הרקיע והאדמה.
אני חולמת. אולי יש באמתחתם גם משהו בשבילי,
נערה שקטה וחולמנית, מופנמת וחולנית. שה תמים ביער מלא זאבים עם שיניים חדות ועיניים שנוטפות רוע…
אני מקעירה את ידיי ומבין אצבעותיי חומקים נחלים זעירים. אני מרימה אותן לגובה עיניי ולפני שיזלו אני מטה ראשי לאחור וטועמת.
המים צלולים, אך ניכרת בהם מרירות קלה. אני מרגישה את הבערה המזערית ברגע בו המים צונחים אל הקיבה ומתערבלים בה.
אולי בכל זאת עדיף להישאר, אני חוזרת להביט במים הטובים, ידיד אחרון שנותר לחלץ אותי בעת צרה.
אני מעלה בדמיוני דברים שראויים להילחם עליהם, בעבור שאשאר בדיוק היכן שאני נמצאת ושלעולם לא אעזוב.
אני יודעת שאין כל כך הרבה דברים כאלה. למעשה, אין כמעט בכלל.
אבל אני בכל זאת חשה את הצורך לשקול שוב את הדברים, למען ההגינות שבדבר…
כעבור דקות ספורות אני שוב מרימה את המים קרוב וחוזרת על התהליך.
כעת, משהו בפנים מבעבע.
זה כואב. זה מוצא חן בעיניי.
אני חוזרת על התהליך, פעם אחת ושניה, שלישית ורביעית; כמות גדולה יותר בכל פעם.
עד שהיד קופאת. אני בדרכי למנה חמישית אך איני יכולה להביא את היד אל הפה. משהו זורם בתוכה, משהו חזק ועוצמתי ואני מחייכת.
רגע אחד אני עוד יושבת על הגדה, רכונה קדימה. ורגע אחר כך אני מוטלת על הדשא, מתנשמת, אבוקה בוערת מכלה אותי מבפנים ומקשה עלי לנשום.
אבל אני אוהבת את התחושה. אני עוד לא מעכלת לחלוטין את המעשה שעשיתי.
ולפתע, דמויות עולות וצפות בהכרתי, פנים של אישה שלא הכרתי, אלא מתמונה בלבד. היו שאמרו שזו האישה שהעניקה לי חיים, ושלקחה את חייה שלה בעצמה.
אבל אני לא חושבת שזה נכון. אף אחד לא יכול היה להעניק חיים ליצור עלוב ומעורר רחמים שכמותי. אני מחזיקה בדעה שנולדתי מתוך שובל של שברים ודמעות שאנשים הותירו מאחור.
הבא בתור הוא נער גבוה עם עיניים אפורות וחיוך מקסים. הוא היה יפה כל כך. כולם מסביב אמרו שיש לו רגשות כלפיי. חשבתי בהתחלה שהם מתכוונים לכעס או שנאה, או פחד מפני הקללה שאני ממיתה על כל מי שמתקרב אלי יתר על המידה.
אך רק יותר מאוחר, כשהוא הצטרף אל שורות המתים, הבנתי שהם התכוונו לאהבה.
הבנתי את זה כי הוא הופיע מולי, לילה חם ויבש אחד ואמר "אהבתי אותך, היית אדישה מספיק כדי לא להבחין בזה, ועכשיו אני מת".
דמויות אחרות נבראות וחולפות עם הרוח, אבל אני לא זוכרת את השמות שלהם. בקרוב אהפוך לאחת מהן, למרות שנשבעתי שלא ארדוף אנשים גם במותי, כפי שעשיתי בחיי…
אבל בדיוק כשהדמות העשירית עומדת להופיע, דמות אחרת מתגשמת ודוחפת אותה חזרה אל הריק.
הנער עם העיניים האפורות מופיע שוב ועל פניו נחישות שלא ראיתי מיימי. מעין זיק נוקשה של ריכוז. הוא התקדם אלי בצעדי ענק כפי שלא עשה אף אחד לפניו, ואז דחף חזרה את הרוח המרחפת קמעה שלי חזרה אל תוך הגוף.
אני פוקחת עיניים ורואה אותו מולי, אני מתנשפת בחדות ומביטה בו בעיניים רחבות,
"אני מצטערת, אני לא מבדילה בין רגשות טוב כמו אנשים אחרים, הנח לי!"
הנער מרחף ונסחף עם השניות שעוברות, רחוק יותר ממני, לאט. כמו הזמן נתקע, ומנסה להניע את עצמו חזק עד כמה שהוא יכול.
"את לא יכולה למות" הוא אומר.
הקול שלו חודר עמוק לתוכי. הוא מפיח בי חיים ומניע חזרה את הדם בעורקים שלי.
"אני לא אתן לך, לא עכשיו"
"למה לא?" אני כועסת.
"כי הזמן שלך איתי לא נגמר…"
אני מביטה בו כעת, מנסה להבין בין הצורך להסדיר את הנשימה לתיסכול הבוער.
החיוך שלו שקוף עכשיו, אבל הוא לוחש מילים שנסחפות עם הרוח, ורק אחרי שהוא נעלם הן מגיעות אל אוזניי והעיניים מתמלאות דמעות,
"חכי לי, אני מבטיח לשוב ולאהוב אותך…"